אדוני שר הביטחון, אתה בוגד. 

לא, אני לא חושד בך חלילה שאתה בוגד במדינה ששירת במשך שנים ארוכות, לא בעריקה משדה-הקרב, גם לא בהסגרת סודות ביטחוניים לידי האויב. ובכל זאת, אתה בוגד.
 
אתה בוגד בערכים שעליהם מושתת צה"ל כצבא-העם, כתחנת החובה האחרונה במסלול חייו של הישראלי הצעיר, רגע לפני שהוא מחליט אם להודו או לאוניברסיטה לתורה או לעבודה או לשילוב מנצח שלהם. אם תישארו אתי לעוד כמה שורות של פרוצדורה, אני מבטיח להסביר למה אני מכנה בביטוי כה חריף דווקא את אחד הפוליטיקאים שאפילו יריביו נוטים לכבד. 
 

ובכן, למרות השם המפוצץ "שוויון בנטל", הרי שהחוק המפורסם ההוא היה רחוק מלשאת בגאון את שמו המחייב. הוא לא קבע חובת-גיוס אחת לכל אזרח ישראלי בגיל 18: אזרחים ערבים נותרו פטורים משירות, כך גם בנוגע לנשים צעירות שמצהירות על אורח חיים דתי (למה מי מת? אין חיילות דתיות בצה"ל?).

נכון שהחוק ההוא היה צעד לתיקון אחד העוולות ההיסטוריים בתולדות מדינת ישראל, אבל הוא פספס הזדמנות להיות משהו גדול בהרבה, משהו שיקבע חובת-שירות אחידה ללא הבדלי דת מין וגזע: פציפיסטים יוכלו ללבוש מדי סניטר במקום דגמ"ח, נשים דתיות תוכלנה לשמש ככוח-עזר בגני הילדים ובתי הספר, ומי שלא רוצה לאחוז בנשק כנגד בני-עמו, יוכל לאחוז בזרנוק לכיבוי-אש, במסגרת שירותו הלאומי.

כל מי שהשלים שירות שכזה, בין אם בצה"ל או במסגרת אזרחית, יהיה זכאי למלוא זכויות האזרח שיכול וצריך אדם לקבל ממדינתו. מי שלא – ולא משנה אם הוא עשה זאת מתוך רצון לעשן ג'וינט בעודו מרסס גרפיטי נגד הממסד או מתוך רצון להגות בה יומם וליל או שסתם יש לו בעיה עם לקום מוקדם בבוקר ולעשות מה שאומרים לו – לא ייהנה משום זכות חוקית: לא חינוך על חשבון המדינה, לא שירותים רפואיים בבתי החולים שלה, לא זכות לבחור ולהיבחר למוסדותיה, כלום. 
 
הנוסח הפשוט הזה היה חוסך את כל ההתפלפלות על מכסות, סנקציות, דחיית-שירות ועוד. ובכל זאת, אפילו החוק הקלוקל ההוא עם השם המחייב מדי, היה צעד קטן למחוקק הישראלי שהיה עשוי להפוך לצעד גדול לחברה הישראלית. הימים חולפים, ממשלה עוברת, והממשלה החדשה תחזיר לידי שר הביטחון את המנדט לפטור אדם כזה או אחר משירות צבאי.

את המשפט האחרון חשוב לי לחדד בטרם אשוב אל השר והרמטכ"ל-בדימוס: החוק בישראל אינו פוטר איש מחובת התייצבות לשירות צבאי, הוא רק מעניק לשר-הביטחון את הסמכות לדחות או לפטור מגיוס מועמדים לשירות ביטחון. במילים אחרות: דמיינו את השר יעלון עומד בכניסה לכל לשכת גיוס במדינת ישראל ואומר בערך כדבר הזה: מי אדוני? מוסטפא? ערבי או דרוזי? ערבי? פטור!

והגברת יוכבד, דתיה-דתיה או רק מסורתית? דתיה? יופי, פטורה! אה והנה דוד, מה, לשניכם קוראים דוד? איזה צירוף מקרים! אתה דוד מאיר שלמה יכול לחזור לישיבה, אתה דוד אביבי נדון לשלוש שנים שבהן תקום בכל בוקר בארבע, תצא הביתה בכל שבת שניה ותגן על גבולות ישראל מהר דוב ועד לעוטף עזה. בהצלחה.

ואת מיידלע? נו, לפי המכנס הקצר אני רואה שלא באת לכאן כדי להצהיר, לפחות לא על אובר-דתיות... יאללה – צה"ל קורא לך מותק. וכך הלאה, עד שיסתיים כל אותו מחזור חיול: הילדים שלכם, קוראים נכבדים, לשנתיים-שלוש שיורכבו משבועות ארוכים מחוץ לבית, אימונים מפרכים ולעיתים גם סכנה ברורה ומידית. הילדים של אנשים אחרים – להתחיל את החיים שאותם ילדכם מסכנים (גם) עבורם.
 
כך הולך ומאבד צה"ל, אולי הקונצנזוס הגדול והאחרון שנותר לנו, מהלגיטימיות המוסרית שלו. לא בגלל שהוא "צבא כיבוש" כפי שגורס מחנה אחד ולא בגלל שהוא עתיד, אולי, לפנות שוב מתיישבים יהודים מביתם, כפי שגורס המחנה האחר. הוא מאבד מהלגיטימיות שלו בשם הקומבינה הקואליציונית המתועבת, בשם הישרדות פוליטית רקובה והזכות למנות עוד סגני-שרים בלי סיבה ותיק. 
 
ואתה אדוני שר הביטחון, דווקא אתה שלחמת והגנת ואיבדת ופיקדת ועשית את כל הדרך עד לשפיץ של פירמידת הביטחון הישראלית, דווקא אתה הוא זה ששולף את את-החפירה מגב האפוד וחופר מתחת לרגלי כולנו את מנהרת ההשתמטות. 
 
לכן, כמי ששירת כלוחם ומפקד בסדיר ובמילואים, אני מסרב להצדיע לך, אתה שמוגדר כמפקד העליון של הצבא. בתרומתך למעשה ההשתמטות הקולקטיבי הזה, איבדת את הזכות להיות מפקדי. בעצם, את הזכות המוסרית לפקד בכלל.