1
סגנית שר החוץ החדשה, ציפי חוטובלי, עשתה בשבוע שעבר משהו שהדיפלומטיה הישראלית לא עשתה כבר הרבה שנים. בנאום שנשאה בפני מאות עובדי משרד החוץ, בטקס קבלת הפנים שנערך לה, היא הצהירה שבסכסוך שלנו עם האויב אנחנו הצד הצודק, שארץ ישראל כולה שלנו, שקיבלנו אותה מידיו של בורא עולם, ושבעבודת ההסברה שלנו כדאי מדי פעם להזכיר את העובדות הללו.
"אם אני לובש את המעיל שלך מפני שקר לי", ציטטה טור שפרסם העיתונאי המנוח אורי אליצור, "ואני יכול להוכיח באופן פרגמטי ואנליטי שבאמת מאוד קר לי, יבוא העולם וישאל שאלה פרימיטיבית ומאוד לא אנליטית: של מי המעיל?".
חוטובלי אך סיימה את דבריה והרשת החלה לגעוש. כתבים בכירים שמסקרים את תחום החוץ החלו מצייצים נגדה בזה אחר זה. עיתון "הארץ" סיפר למחרת ש"דיפלומטים שנכחו באירוע ציינו כי רבים מהנוכחים באולם הרימו גבה", וש"אנשים היו בהלם". "ידיעות אחרונות" זיהה גם הוא שחוטובלי "גרמה ללא מעט גבות להתרומם". באתר וואלה דווח כי "רבים מעובדי המשרד שנכחו בנאום הופתעו מדבריה של חוטובלי, והביעו ספקות לגבי מידת ההצלחה של גישה דיפלומטית כזו".
צפיתי בנאום. ארבע או חמש פעמים במהלכו שמעתי את קהל עובדי משרד החוץ עוצר את סגנית השר כדי למחוא לה כפיים. אחת מהן הייתה כשדיברה על כך ש"הארץ הזו שלנו, ולא הגענו לכאן כדי להתנצל על כך". שנייה הייתה אחרי שסיימה את דבריה בציטוט מרש"י על כך שהארץ כולה שייכת לקדוש ברוך הוא והוא נתן אותה לנו. פעם נוספת זכתה לתשואות כשהבהירה שהיא מתכוונת להשתמש בהיסטוריה שלנו כשהיא מייצגת את ישראל.
תהיתי, ביני לבין עצמי, איך קרה הדבר שבכל הציטוטים ובכל הכתבות לא הצליחו הכתבים למצוא ולו דיפלומט אחד או עובד אחד של משרד החוץ שאהב את דבריה של חוטובלי. הרי היו כאלה, אנחנו יודעים. שמענו את מחיאות הכפיים. אז נכון, יכול להיות ש־40% מהנוכחים היו מוחאים כפיים לכל דובר, ועוד 40% מחאו כפיים רק מתוך נימוס, ועוד 10% נרדמו במהלך הנאום והתעוררו לקול מחיאות הכפיים של חבריהם ומיהרו להצטרף, ועוד כמה אחוזים מחאו רק משום שלא הבינו למה מתכוונת סגנית השר. עדיין נשארנו עם חמישה־שישה אנשים שתפיסת העולם של חוטובלי באה להם טוב. אז איך שמענו רק על אלה שהרימו גבה והוכו בהלם?
ובכן, הנה שיעור קצר בתקשורת. "הגורם" האנונימי שיצוטט בכתבה עיתונאית שתדווח על אירוע כמו זה שנערך במשרד החוץ, יהיה לעולם גורם שהוא תבנית נוף מולדתו של העיתונאי שמצטט אותו. אף עיתונאי לא מחפש דיפלומט מקרי שהיה באירוע במשרד החוץ, כדי לשמוע ממנו מה הוא חושב על דבריה של סגנית השר. עיתונאי יחפש תמיד את ההוא שהוא יודע שחושב כמוהו, או שההוא שחושב כמוהו יפנה ביוזמתו אל העיתונאי מאותן סיבות בדיוק.
אמנון אברמוביץ', רק לצורך הדוגמה, מצטט כבר עשרות שנים פוליטיקאים בכירים, ומעולם לא הזדמן לו לצטט "גורם" שסבור שהממשלה צריכה לבנות הרבה יותר בירושלים, בבית אל או בעפרה. מוזר, לא? הרי כולנו יודעים שיש גורמים כאלה. כאמור, הגורמים הללו לא יצוטטו משום שבהיפוך תפקידים מרתק, הגורמים הפוליטיים או הדיפלומטיים מצוטטים בכתבות מהסוג הזה במטרה לחזק את עמדתו המוקדמת של הפרשן. ואם הם לא מחזקים אותה, הם לא יהיו בכתבה.
קחו לדוגמה את הסרט המצוין של ענת גורן על יצחק הרצוג. בפרק הראשון שלו, ששודר בשבוע שעבר, ראינו את הרצוג מגיע לסיור בחירות טראומתי למדי בשוק של לוד. אם לומר את זה בעדינות, הלודאים לא נראים אצל גורן ככאלה שהרצוג עשה להם חשק גדול להצביע עבורו. אותו ביקור בדיוק סוקר אחרת לגמרי בכתבה שהכין לפני הבחירות ציון נאנוס לערוץ 2. הרצוג של נאנוס נראה כמי שכובש את לוד בדרך ללשכת ראש הממשלה. מי מהשניים שיקר לנו? אף אחד. שניהם חזרו למערכת עם הרבה חומר גלם ובחרו לשדר ממנו את מה ששירת את התזה שלהם באותה נקודת זמן. נאנוס, לפני הבחירות, רצה להראות שהרצוג על הגל. גורן, אחריהן, רצתה להראות מדוע הוא כשל. כך זה עובד. כך זה עבד גם בסיקור נאומה של חוטובלי.
אבל החרדה שאחזה בעיתונאים רבים בעקבות דבריה של חוטובלי, מחייבת בירור עמוק יותר. הם, מצדם, יטענו שאין להם בעיה עם הדברים עצמם, ושהביקורת שלהם מתרכזת בעובדה שהשימוש במקורות היהודיים לא ישכנע את העולם, אבל זה סתם תירוץ. ראשית, משום שלא ראיתי שהשימוש בנימוקים ביטחוניים ואחרים סייע יותר עד היום.
שנית, משום שההיסטוריה מלמדת שבכל פעם שמורשת ישראל עולה בדרך זו או אחרת על השולחן, רבים מהם ממהרים לקפוץ. לימודי תנ"ך מתוגברים בבית הספר נראים להם כמו כפייה דתית. ביקורים באתרי מורשת יהודית נותנים להם תחושה של חינוך פוליטי. כשמנהיגים זרים מצטטים מהמקורות, הם מצטיירים כאנשים מרשימים שנשענים על עומק היסטורי. כשהמנהיגים שלנו עושים את זה, הם מוצגים כמיושנים וארכאיים. הכבוד שחלקנו רוחשים להיסטוריה ולתרבות של אחרים, גדול בהרבה מזה שאנחנו רוחשים לאלה שלנו.
די לראות כיצד בשבועות האחרונים אנחנו נשטפים בדיווחים על ארגון "המדינה האסלאמית" שהורס עתיקות בצפון עיראק ומאיים לפגוע באתר מורשת עולמי בתדמור שבסוריה, בעוד ההרס הנמשך של ההיסטוריה והעתיקות שלנו על הר הבית לא מרגש אף אחד.
שוב ושוב יהיו מי שיטענו (בצדק) שהתנ"ך לא שייך לדתיים, שהיהדות אינה נחלתם של החרדים, ושהמורשת היהודית משותפת לכולנו. שוב ושוב, בכל פעם שהמורשת הזאת תעלה על השולחן, הם יהיו הראשונים לבעוט בה בבוז.
2
השבוע, במלאות שנה לחטיפת שלושת הנערים בגוש עציון ולרציחתם, החליטו בחדשות 2 להזכיר, למי ששכח, מי אשם ברצח. בכתבה ארוכה שב כתב הערוץ אל צומת אלון שבות ואל עוד שורה של צמתים ביהודה ושומרון, תיעד את תושבי האזור בכיסויי ראש וציציות בחוץ כשהם עולים לטרמפים, וציין ש"כמעט שנה עברה והכל נותר כשהיה", ושהגלעד לזכר הנרצחים "לא מהדהד מספיק". מה שהשתמע מהכתבה הזאת היה ברור. לא המחבלים אשמים בטרור, לא הציבור שלהם שעוטף אותם בחיבוק חם ואוהד, וגם לא אבו מאזן שמשלם להם משכורת חודשית אחרי שסיימו לרצוח. הנרצחים הם הם האשמים.
כתבות מהסוג הזה הרתיחו את הדם כששודרו רגע אחרי הרצח, והן מרתיחות באותה מידה כשהן משודרות עכשיו, שנה אחרי. מספר הנוסעים שהתפוצצו למוות באוטובוסים בתל אביב או בירושלים בימי אוסלו העליזים, היה גדול פי 10 או 20 ממספרם של הטרמפיסטים שנחטפו ונרצחו בכל שנות קיומה של המדינה. ולמרות זאת, אף ערוץ טלוויזיה לא חשב אז שיש בעיה עם מי שממשיכים לנסוע בתחבורה הציבורית ולסכן בכך את נפשם. נהפוך הוא. אין ספור כתבות עסקו אז בהצדעה במי שדבקו, למרות הכל, בשגרה ובנורמליות ובחרו שלא להיכנע לטרור. אף פעם לא ראיתי כתבה על המשוגעים שממשיכים לבלות בקניונים, גם כאשר המחבלים המתאבדים סימנו אותם כמטרה מועדפת.
להכין כתבה ביקורתית על מי שממשיכים לנסוע בטרמפים למרות הרצח, זה בדיוק כמו להכין כתבה על הצעירות שממשיכות להסתובב בחצאית קצרה אף שכמה כאלה כבר נאנסו. ומה ישדרו לנו בערוץ 2 בשבוע הבא? כתבה שמראה שירושלמים חסרי אחריות ממשיכים לעמוד באותה תחנת אוטובוס שבה נדרס למוות רק לפני זמן קצר שלום שרקי? הרי היו לנו בשנה האחרונה יותר פיגועי דריסה בתחנות אוטובוס ורכבת מכל פיגועי החטיפה שהיו כאן בעשור האחרון. אז למה לא נערוך היכרות טלוויזיונית עם המשוגעים שממשיכים לנסוע באוטובוס ומתעלמים מכל נורות האזהרה? למה שכתבנו לא ישאל איך זה שהדריסה האחרונה "לא מספיק מהדהדת"?
בכל שנה נהרגים על כבישינו מאות ישראלים. אז הנה רעיון, חברים בערוץ 2. אולי תכינו כתבה שתסביר איך כל כך הרבה מטורפים ממשיכים לנסוע ברכב ולא עוברים לחמור ועגלה למרות הנתונים הקשים? כן, אני יודע, תגידו לי שבלי לנסוע לעבודה אי אפשר לחיות ולהביא פרנסה הביתה. או־קיי, צודקים. אבל מה עם נסיעה לבית קפה אחר הצהריים? ומה עם יציאה לסרט? אלו הרי לא נסיעות של אין ברירה. אז למה להתגרות בגורל כשאנחנו יודעים שבממוצע אחד מאיתנו ייהרג כל יום על ההגה?
יש לשאלה הזאת תשובה ברורה. קוראים לה שגרה. קוראים לה נורמליות. הטרור איננו מחפש דרך לרצוח אנשים. הטרור מבקש לשבש את הסדר הטוב.
"יש בזה משהו מאוד יפה ומאוד פתוח של החברה", הסבירה לכתב חדשות 2 בחורה שראיין באחת הטרמפיאדות, "שמישהו בא ואומר 'אני ערב לך, אני יודע שאתה עומד כאן וקר לך בלילה ויורד גשם, לא משנה מה זה יהיה, ואני בא ואומר: אני גם ככה נוסע, אז אני אעשה לך ג'סטה'". וזה בדיוק העניין. מפעל הטרמפים, מלבד הסיוע שהוא מעניק לאנשים באזורים שבהם התחבורה הציבורית מוגבלת ומסורבלת, הוא מפעל של ערבות הדדית. מפעל שבו אדם פותח את ביתו או במקרה הזה את רכבו הפרטי, למישהו שהוא איננו מכיר, רק כדי לסייע לו. זו הסולידריות במיטבה.
נכון, כמו כל דבר בחיים גם את זה צריך לעשות בזהירות ובעיניים פקוחות. אבל הגיע הזמן להפסיק להאשים את עצמנו, גם אם זה קל יותר מאשר להזכיר שוב ושוב שיש לנו עסק עם צד שני שהגיבורים שלו הם חיות אדם. אם הטרוריסטים מקפידים לצפות בערוץ 2, הם בטח התפוצצו השבוע מצחוק. הם שולחים את האנשים שלהם לרצוח ילדים, ואנחנו מאשימים את עצמנו.
3
כשקראתי בשבוע שעבר ב"ידיעות אחרונות" את דבריו של אהרן ברק על הדמוקרטיה השבירה שלנו, על המבנה החוקתי הרעוע, על גחמותיהם של חברי הכנסת, ועל אלה ביניהם "שאין להם תרבות שלטונית", נזכרתי בסיפור פוליטי שברק היה במרכזו לפני בדיוק 14 שנה.
ועדת החוקה של הכנסת עסקה אז בשתי יוזמות שהעלו התרגשות רבה במשכן. הראשונה עסקה בניסיון לשנות את החוק, כך שזה יאפשר את שחרורו המוקדם של אריה דרעי מהכלא. השנייה עסקה בהגדלה של סכום התביעות האזרחיות שיוכלו להידון בבתי משפט השלום, ממיליון שקל ל־2.5 מיליון. החוק הראשון היה חשוב מאוד לאנשי ש"ס. החוק השני היה חשוב מאוד לנשיא בית המשפט העליון, אהרון ברק, שראה בהעברה של סמכויות לערכאות משפטיות נמוכות יותר חלק מהרפורמה שבסופה יישאר בית המשפט העליון בית משפט לחוקה. לכאורה, שתי יוזמות שלא קשורות זו בזו. בפועל, כדי להעביר את השינוי בבתי המשפט, היה צורך באצבעותיהם של אנשי ש"ס, שבימים של שגרה לא מאוד התחברו ליוזמות של ברק ושל בית המשפט העליון.
ישיבת הוועדה שעסקה בשינויים במערכת המשפט זימנה מחזה נדיר. לצד חברי הכנסת, שהיו אמורים להרים את ידם בעד או נגד ההצעה שהגיש שר המשפטים דאז מאיר שטרית, הטריח את עצמו אל הישיבה גם הנשיא ברק. הוא עשה הכל כדי לשכנע את הח"כים לתמוך במהלך. נציגים של לשכת עורכי הדין שבאו גם הם, הזהירו מנגד את חברי הכנסת שלא ראוי שמהלך חשוב כל כך ייגנב במחטף, כשאת החומר בעניין קיבלו רק שעתיים קודם לכן. "הגעתי לכאן מתוך החלטה להתנגד", הצהיר בפתיחה אחד מחברי ש"ס, "אבל אני מוכן לשקול כל נימוק שיעלה כאן".
בשלב מסוים, אחרי שעתיים של דיונים, כשהעסק נראה תקוע, הוכרז על הפסקה של חצי שעה. חברי הכנסת יצאו לענייניהם. הנשיא ברק נשאר להמתין בחדר הוועדה. הסחר־מכר על היוזמה שלו התנהל במרחק שני צעדים ממנו, מאחורי הדלת הסגורה של יו"ר הוועדה. השר שטרית הכניס לשם בבהילות את נציגי ש"ס לשיחה, שכל אחד סיפק לגביה מאוחר יותר גרסה אחרת. שטרית היה מוכן להישבע שהוא דיבר עם הש"סניקים על חשיבות החוק ולא העלה על דל שפתיו את השם המפורש דרעי. ח"כ יצחק סבן, דיווח אז דווקא ש"הסיפור של דרעי עלה בשיחה. זה לא סוד שאנחנו לא מרוצים מזה שהוא יושב בכלא". סבן סיפר לי שעה קלה אחרי אותה ישיבה ששטרית ביקש את תמיכתם של אנשי ש"ס ביוזמה שביקש ברק לקדם, והבטיח לתמוך בעמדת ש"ס בעניין שחרורו המוקדם של דרעי.
רגע לפני ההצבעה, שבה הרימו בסופו של דבר אנשי ש"ס את ידם בעד היוזמה, הודה יו"ר הוועדה אופיר פינס לכל האורחים והמוזמנים, ואלה קמו ויצאו את חדר הוועדה. כולם חוץ מאחד. אהרן ברק. ברק נשאר בפנים, בין חברי הוועדה, להסתכל להם בעיניים, לראות כיצד יצביעו. "זה היה ממש מביך לראות את נשיא בית המשפט העליון משמש כלוביסט", אמר לאחר הישיבה ח"כ יצחק כהן, "הנוכחות שלו הכבידה מאוד על הדיון ועל ההצבעה. מה שהוא עשה זה חסר תקדים. זו פגיעה קשה בעקרון הפרדת הרשויות".
בראיון ל"ידיעות אחרונות" בשבוע שעבר, הסביר ברק מהם לדעתו נקודות החולשה בדמוקרטיה הישראלית. "השורשים הדמוקרטיים שלנו לא עמוקים. העליות השונות, גם ממדינות ברה"מ לשעבר וגם ממדינות האסלאם לא באו מתרבות שלטון דמוקרטית", אמר.
אני לא יודע איזו תרבות שלטונית דמוקרטית נהגה בליטא שבה נולד אהרן ברק, אבל זה מה שאמרה בעקבות הדיון ההוא נציגת העלייה הרוסית, ח"כ מרינה סולודקין ז"ל, על התרבות השלטונית הדמוקרטית של ברק: "הרגשתי שהופעל עלינו לחץ בזה שהוא בא לוועדה. הייתה אווירה של לחץ על חברי הכנסת, והשופט ברק היה חלק מזה. כשאנחנו מצביעים על רפורמה בבתי המשפט, אנחנו לא צריכים לראות את השופטים בהצבעה בכנסת. אני באתי מברה"מ ואני מכירה את כל השעשועים הקטנים האלה".