שר החינוך נפתלי בנט נמצא בעיצומו של "מסע הקשבה", כך אמר עם כניסתו לתפקיד. לא פלא, הוא נכנס לאחת המערכות הסבוכות לתפעול במדינה, ולמשרד הגדול אפילו ממשרד הביטחון.
בעשר השנים האחרונות עברו במשרד החינוך ארבעה שרים - לימור לבנת, יולי תמיר, גדעון סער ושי פירון - כולם יצאו עם רפורמה מהפכנית. מוועדת דוברת של לבנת, אופק חדש של תמיר, מדידה והערכה של סער ועד ללמידה משמעותית של פירון. ככה זה, כל שר שמתמנה רוצה לבנות את הפירמידה שלו.
אז שר חינוך יקר, לפני שתבנה פירמידה חדשה, הנה 22 דרכים שבאמצעותן תוכל לקנות את עולמך. לשם כך לא צריך תקציבי עתק או רפורמות שיקימו עליך את ראשי ארגוני המורים. רק כמה עניינים בסיסיים, אבל מהותיים מאוד:
א
אוטונומיה ואמון: סמוך על המורים והמנהלים שלך, רובם אנשי מקצוע מצוינים. ברגע שהמערכת תיתן בהם אמון וברגע שיזכו לחנך כמו שהם חושבים שנכון, הם יהפכו מפקידי חינוך שמשרתים ספינת ענק שבה כל תזוזה של ההגה לוקחת שנים, לאנשי חינוך. שחרר אותם מתוכניות לימוד חונקות וממילוי טפסים מיותרים. האמן בהם והם לא יכזיבו.
ב
בגרויות: השינוי שעשה שי פירון מבורך, וכדאי להמשיך למסד אותו. יותר הערכה של בתי הספר ופחות מערכת מסורבלת של מאות אפשרויות בחינה. או בקיצור, יותר למידה לשמה.
ג
גננות: מהפכות רבות נעשו במערכת החינוך, רובן ככולן נעצרו בפתח גן הילדים. השר בנט, אתה יודע שמפקחת אחת במשרד החינוך אחראית על מאות גנים? היא מגיעה פעם בשנה־שנתיים לכל גן ולא באמת יודעת מה מתרחש בו. וגרוע מכך, לגננת אין עם מי להתייעץ. לא מפקחת וגם לא חדר מורים בהפסקות (בעצם, גם אין לה הפסקות). גננת טובה היא נכס לכל החיים. השקע בגננות, הוצא אותן מבדידותן.
ד
דגל: בית ספר שיש לו דגל כלשהו, שיש לו אג'נדה, הוא בית ספר עם מורים מחויבים ויצירתיים יותר. בין שזה בית ספר מוזיקלי, בית ספר משלב, או בית ספר קהילתי. עודד את בתי הספר לבחור לעצמם את ה"דגל" שלהם.
ה
התנדבות: הרעיון של השר היוצא לחייב התנדבות כתנאי לתעודת בגרות מבורך הוא, רק שכרגע זה לא באמת עובד. התלמידים לא תמיד מוצאים מקומות התנדבות ותעודת הבגרות של תלמידי יא'־יב' מוטלת בספק. יש להקים גוף המשדך בין מקומות התנדבות למתנדבים, אחרת נמצא בני נוער שמכריחים זקנה לעבור את הכביש רק כדי לקבל תעודת בגרות.
ו
ודאות: בספינה ענקית כזו, שכל רב חובל מזדמן משיט אותה לכיוון אחר, עלולים הנוסעים לקבל מחלת ים. אל תעשה רפורמות, שפר את הכיוון הקיים.
ז
זהות: חזק את הזהות הישראלית והיהודית במגזר היהודי. כולנו רוצים שילדינו יהיו אנשי העולם הגדול, אבל קודם לכן שיהיו אנשי הארץ.
ח
חובות: כל תלמיד יודע מהן זכויותיו אבל לחובותיו הוא מודע פחות. דאג שהתלמידים ידעו מהם חובותיהם כלפי המורים, המשפחה והחברה.
ט
טיפול במאובחנים: במערכת החינוך אין טיפול בילדים מאובחנים. היא איננה יודעת להתאים כלי למידה לילדים בעלי לקויות למידה, אלא רק להעניק להם הקלות במבחנים. ברוב הפעמים זה לא מעודד את הילד ללמוד בדרך אחרת, אלא רק להישען על מבחן קל יותר.
י
יוזם, מגיב, מעריך: זהו דפוס השיעורים הנפוץ בישראל. המורה יוזם שאלה, התלמיד מגיב והמורה מעריך את התשובה במילה אחת. הכוונה היא להשאיר את התלמידים בהקשבה, אבל התוצאה היא שאילת שאלות סגורות שלא משאירות מקום למחשבה. לעומת זאת, שאלות פתוחות מזמינות חשיבה והתנסחות. זהו שינוי פרדיגמה שלא עולה כסף, אבל משנה המון.
כ
כלכלה: כאיש עסקים ושר כלכלה לשעבר אתה ודאי מודע לבורות הבלתי נסבלת בכישורי חיים ובכלכלה. זו לא צריכה להיות תוכנית לימודים שמשתרעת על פני שנים, מספיקה שנה אחת שבמהלכה יבינו התלמידים מושגים בסיסיים בכלכלה. רק כך יהפכו בוגרי מערכת החינוך לכאלה המסוגלים לסחור, לשאת ולתת ואפילו להתנהל בתבונה פנסיונית.
ל
לוח: עמותות שונות ורשויות מקומיות ינסו לשכנע אותך שלמידה מתקדמת צריכה להתקיים בסביבה טכנולוגית, כשמול כל תלמיד יש צג מחשב. אל תקשיב להם. השאר את הלוח על כנו, שלפחות בית הספר יישאר מקום שבו עיניים פוגשות עיניים.
מ
מתמטיקה: המורים למתמטיקה שהגיעו עם העלייה מרוסיה יוצאים לפנסיה ואין קאדר חדש. זו בעיה אקוטית שההשלכות שלה עלולות להיות הרסניות, והיא צריכה להיות בראש סדר העדיפויות שלך.
נ
ניהול עצמי: ועדת שושני, ועדת דוברת, ועדת תירוש. כמעט כל ועדה שקמה בשנים האחרונות המליצה להעביר את בתי הספר לניהול עצמי, כך שמנהל יוכל לעבוד עם סל תקציבי גמיש יותר. הגיע הזמן להוציא לפועל את ההמלצה הזאת.
ס
ספרדים: על אף החשיפות התקשורתיות, קיימים עדיין בחינוך החרדי בתי ספר שבהם מפלים תלמידים ותלמידות אך ורק בשל מוצאם. אפס סובלנות כלפי התופעה הזאת ועצירת תקציבים למוסדות סוררים יביאו לשינוי המיוחל. בסוף המוסדות הללו ניזונים ברובם מתקציב המדינה.
ע
ערבית: אין צורך להכביר מילים. העובדה שישראלים לא מדברים ערבית היא תעודת עניות. גם אם לא יהיה הסכם שלום במאה השנים הקרובות אנחנו צריכים לשאוף לדו־קיום, והבסיס הוא השפה.
פ
פריפריה: עודד מורים איכותיים להגיע לפריפריה ותקצב שם מעבדות ומגמות, גם אם יהיו קטנות. ילדי הפריפריה זכאים לנקודת פתיחה שווה לחיים.
צ
צל: הרשות המקומית האחראית על מבני החינוך תגיד תמיד שאין לה תקציב. אבל למה בבתי ספר רבים אין טיפת צל בחצרות? למה יש כל כך הרבה בתי ספר בלי מתקני ספורט, עם חצרות עלובות וצפופות? תו תקן לחצרות יחייב את הרשויות המקומיות. והנה רעיון: מפעל הפיס יכול לנצל יותר מרווחיו עבור בתי הספר.
ק
קבלן: עצור את העסקת המורים כעובדי קבלן. זוהי העסקה פוגענית ולא חינוכית.
ר
רב־שנתי: יש ליצור תוכנית רב שנתית למערכת החינוך. המערכת לא יכולה להחליף מדיניות כל שנתיים. לא מבחינה תקציבית ולא מבחינה פדגוגית. אין גוף שיכול להתקדם ולעשות מדידה והערכה עצמית כראוי, כשתוכנית העבודה שלו היא שנתית.
ש
שירותים: בבתי ספר רבים השירותים נראים, ובעיקר מריחים, נורא. אין סבון, אין נייר טואלט. תלמידים מתאפקים לפעמים יום שלם. זה נשמע שולי אבל זה משנה את התחושה. הרשויות המקומיות טוענות שאין להן תקציב מספק לשירותי ניקיון, אבל עליך לדרוש שהשירותים בבתי ספר ייראו לפחות כמו השירותים של עובדי העירייה.
ת
תקצוב דיפרנציאלי: דגל שהרים השר היוצא, ובצדק. תלמידי רשויות מקומיות חזקות מקבלים שירותי חינוך והשכלה רבים יותר מתלמידים מרשויות עניות. מדינת ישראל צריכה לאזן את הפערים בתקציבים דיפרנציאליים.