ייסורי גמילה: הקרב הקשה נגד ההתמכרות לסמארטפון

הצעד הראשון בדרך לפתרון הוא ההבנה שיש לך בעיה. זו הקלישאה שמוכרים לי בסרטים האמריקאים ולה אני בוחרת להאמין כשאני מניחה בזהירות, בלי תנועות חדות את הטלפון בצד: יש לי בעיה. יש לנו בעיה אבל לזה כבר נגיע אחר כך, קודם כל אני אטפל בעצמי.

בשבועות האחרונים אני מרגישה דגדוג בלתי מוסבר באצבעות, כזה שלא הרגשתי קודם. הוא מגיע בהתקפים, ללא קשר למצב שבו אני נמצאת או רמת העניין שלי והוא בלתי נשלט. הייתי בטוחה שאני יכולה להפסיק מתי שאני רוצה אבל אם בקלישאות עסקינן- זה לא המצב. כשהרמזור מתחלף לאדום אני רק בודקת אם קיבלתי מייל חדש. את ווייז אני מפעילה גם בדרך מהבית להורים שלי, פתיחת האפליקציות של אתרי החדשות כבר נעשית בטקס לפי סדר מסוים ובהרצאה שנמשכת מעל שעה אני בודקת מה התחדש בפייסבוק. כבר שנים שפייסבוק לא מעניין אותי אבל זו אפליקציה נורא נוחה. 

אני לא רוצה אפילו להתחיל לדבר על המקום שתופסים בחיי ווטסאפ ואינסטגרם. 

האירוניה היא שעצם השימוש בנייד גורם לי להרגיש כמו הבחורה הכי משעממת בעולם. גם אם משהו התחדש בשלוש הדקות שהוא היה נעול- מה יכול להיות כל כך מטורף שמצדיק ניצול אינטנסיבי כזה? אני אענה לכם: שום דבר! אנשים התדרדרו לפרסומים המשעממים ביותר שהמין האנושי יכול היה לדמיין מתמונות של ההורים שלהם חוגגים את יום הנישואין ועד למנות האוכל המכוערות ביותר לשנת 2015 שהכינו במו ידיהם. למי אכפת שהגעת כרגע לחדר כושר? למה נראה לך שעוד תמונה שלך שבה אתה לא עושה דבר היא מה שהיה חסר לי בחיים? פעם עוד הייתי טורחת להסתיר את כל אלה מהעין שלי, היום העצלות שלי כבר מתגברת עליי. 

המצב כמובן מורכב יותר. עם המצאת שני הווי הכחולים אתה לא יכול שלא לענות בזמינות מקסימלית. במובן מסוים- ללא סלפי במקום הומה אדם, נניח מול המראה במעלית, אין לאף אחד סיבה להאמין שיש לך חיים. אני זוכרת עוד את התקופה שהיו צוחקים על מי שהיה הולך עם טלפון הבננה הסקסי ההוא וצועקים מאחוריו ״תמכור, תמכור״. מה צועקים מאחורי ילדים בכיתה ב׳ שרוכבים באמצע הכביש עם יד אחת על כידון האופניים החשמליים והיד השניה אמונה על הטלפון כדי שחס וחלילה לא יפספסו... מה בעצם?
 

אנחנו פאתטיים. אני פאתטית ונמאס לי. נשבר לי לראות את אורי הולך עם כל דבר שאפשר להחזיק ליד האוזן וצועק לתוכו ״הלו?״, מחכה עם פרצוף שובר לב למישהו שיענה. מיציתי את היציאות עם חברים שבהן כל הטלפונים תמיד על השולחן, במקרה הטוב, כאילו למקרה שהבייביסיטר תתקשר, כשרק לי מבין הנוכחים יש ילדים. מכעיס אותי לגלות שרבע שעה מהנסיעה שלי בבוקר יכול היה להתקצר אם רק אנשים היו עוזבים את הפאקינג ניידים שלהם בזמן הנסיעה. 
 

בניסוי קצר שערכתי- נסיעה מהגליל התחתון למרכז- מצאתי בכל אוטו שני מישהו שהשתמש בטלפון (הכותבת אינה חוקרת, אלה כמובן מספרים מומצאים אבל הם נראים לי מדוייקים עד מחמיאים). אני לא יכולה לצלם עוד את הילדים 70 תמונות באותה פוזיציה רק כדי למצוא את התמונה המושלמת ולגלות שפספסתי את כל העניין בכלל. 
 

אין ברירה- צריך לעבור גמילה. אי אפשר להימנע טוטלית כי יש ילדים ואנשים מהעבודה שצריך לדבר איתם מידי פעם אבל כשנדרש ריסון- ריסון יהיה! 

• אין יותר שימוש בנייד מלבד בתכנת הניווט בזמן נסיעה, איטית ומשעממת ככל שתהיה.

• בזמן הלימודים הטלפון במצב רטט בכיס ואף שיחה לא נענית מלבד מצב חירום (טפו חמסה) מהגן. 

• גלישה ברשתות החברתיות ובאתרי החדשות מותרת רק בין השעות 20:30-21:30. 

• הצילום מוגבל לשתי תמונות לסיטואציה- אלא אם יצאו מטושטש עד העדר זיהוי שמדובר בבני אדם או באירועים מיוחדים שעברו אישור של 3 גורמים אובייקטיבים.
 

• איסור גורף על שימוש בטלפון בארבע השעות שאני מבלה עם הילדים מהגן ועד השינה.

עד השבוע הבא כבר יהיו לי מסקנות ראשונות על תסמיני הגמילה העלובה הזאת אבל יש לי הרגשה שאחריי תבואו כולכם. גם אתה דרור, שמסרב להכיר באמת המכוערת ומלאת הסרטונים המצחיקים שאנשים שולחים לך וטוען לשליטה מוחלטת. זו אכן שליטה מוחלטת אבל היא הפוכה בכיוונה ואני כאן כדי להלחם!
 

אם תראו אותי הולכת ברחובות, ממלמלת לעצמי ומבקשת מאנשים רק הצצה בנייד שלהם תדעו את הסיפור והפיצו אותו הלאה, רק ככה תישאר עוד תקווה למין האנושי כפי שאנחנו מכירים אותו. טוב, את שאר השיפורים במין האנושי נעשה במועד מאוחר יותר.