הפעם ייכתב כאן על תשוקה ולא על מימושה. בחודשים שחלפו נערמו בחדר העבודה כותרים עבי כרס במיוחד. קראתי עשרות עמודים בכל אחד מהם ורציתי להוסיף ולקרוא עד תום, אך שעון המערכת תקתק ופניתי לספרים ראויים אחרים, קצרים יותר. אחד מהתסכולים הפרדוקסליים הנובעים מכתיבה על ספרים הוא - שאין זמן לקרוא ספר עבה במיוחד, שיש סימנים מוקדמים לאיכותו. כיוון שכתיבה על ספר שלא קראתי מתחילה ועד סוף אינה באה בחשבון, דווקא ספרים אלה אינם זוכים להתייחסות. יש בכך היעדר צדק מלכתחילה, ואני נאלצת להסכין עמו.
חג הספר הומה מסחריות שאין לה קשר לאמנות הכתיבה, אבל המועד הרעשני מזמן לי חריגה משגרה, כדי למנות את הספרים שאקרא בזמן ללא גבולות.
"קו המלח״

ספרו הרביעי של יובל שמעוני (ירושלים, 1955) שב ומעיד, אף יותר מקודמיו, כי הסופר אינו הוגה במכירותה של יצירתו. במקרה זה הקדיש לה 15 שנים מחייו. דבר בספר הזה אינו מתנהל במקצב חטוף ופופולרי. שמעוני פרש רומן רחב יריעה,
כדרך שגדולי הסופרים כתבו בעבר. התרחשויותיו רחוקות מכאן, וישראל ויהדות אינן אלא חלק ממפת הסיפור, שעיקרו מרחב זר, כמעט אינסופי, שבו תועים גיבורים שאינם אמורים להתחבב על הקורא. ברומן הזה מציב שמעוני סטנדרט גבוה ואוניברסלי, חדש וגם קלאסי, שספק אם סופר ישראלי אחר יוכל (או ירצה) להגיע אליו. ההישג של שמעוני יוצא דופן במבנה המחשבת הגדול של הרומן, ברקמה האמנותית המושלמת ברמת המשפט ופרטיו הזעירים, וודאי בהיקף ובפרטנות של תחקיר התשתית.
היצירה יצאה והרחיקה גיאוגרפית מ״חדר״, הרומן שנסגר בחדר בבסיס צבאי והבהיר כי כותבו הוא סופר נדיר, נאמן לאמנותו. גם ״קו המלח״ לא יהיה רב־מכר. יזכו בו רק החפצים באמת ובתמים. (עם עובד, שני כרכים, 969 עמ').
״2666״
הספר האחרון שכתב רוברטו בולניו בחייו מעורר חידתיות החל מכותרתו. מסתבר שבאחד מספריו הקודמים הזכיר הסופר את השנה 2666. פיענוח מדייק יימצא, אולי, למי שיקרא את הרומן מכריכה לכריכה. בולניו (״בלשי הפרא״).

נולד בסנטיאגו בירת צ׳ילה ב־1953, ונפטר משחמת הכבד בברצלונה (2003). הוא כתב את ״2666״ בהיותו מודע לאופיה הסופני של מחלתו, ולכך שהיצירה תצא לאור, קרוב לוודאי, לאחר מותו. יורשיו לא מילאו אחר בקשתו לפרסם את הרומן בחמישה חלקים נפרדים, כיוון שרצה לדאוג לעתידם הכלכלי. היורשים החליטו לפרסם את הרומן כמקשה אחת (2004), שבין חלקיה קשרים רופפים. קראתי 50 עמודים ונשביתי בסיפור משועשע על כמה חוקרי ספרות מטורפים לדבר אחד (יצירות סופר גרמני עלום) שנפגשים בערי אירופה בכנסים ספרותיים. הם נאספים מקצווי היבשת, וועידותיהם שולפות מעטו של בולניו אירוניה וכתיבה משוחררת ממוסכמות. יש לי תיאבון גדול לקרוא את הספר כולו (עם עובד, מספרדית: אדם בלומנטל, 883 עמ').
״פרננדו פסואה״
הזכרתי כבר את הספר הזה (כותרת המשנה שלו: ״מעין אוטוביוגרפיה״), שכולו הערכה והערצה ליוצר האניגמטי הפורטוגלי, פרננדו פסואה. הסופר והמשורר הביא את ז׳וזה פאולו קוולקנטי (1948, ברזיל), משפטן שכיהן כשר המשפטים, להתמסרות טוטאלית ליוצר וליצירתו. רק אובססיה קפדנית יכולה ליצור מקלעת ענקית מפרטי הביוגרפיה כפי שהם מתבטאים בציטטות מתוך שלל יצירת פסואה וההטרו-נימים שלו. תרגם מפורטוגלית האיש היחיד שמסוגל לכך: יורם מלצר. (רימונים, 674 עמ׳ + עמודי תמונות).
 
בן אדם
סייד קשוע שלח לי לפני הרבה שנים פרק מספס רו הראשון, ״ערבים רוקדים״. הוא ביקש לפרסם במוסף לספרות של ״מעריב״ פרק מהספר, שהיה אז בכתובים. טלפנתי אליו ואמרתי שהטקסט לא מספיק מגובש. שמעתי את ההאזנה העדינה שלו. בנימת קולו כשהגיב היה כבוד שלא הייתי ראויה לו. לסיום הודה בקול רך. לבי התכווץ. כמעט שחזרתי בי מגזר הדין המחמיר. אבל קשוע לא היה זקוק לכך. הוא פילס דרך בין שני עמים זועמים, שילם מסי דרך כבדים, והוא ממשיך להתקדם. עד כה פרסם שלושה רומנים שתורגמו לשפות רבות, כתב סדרת טלוויזיה מצוינת, והוא מוסיף לכתוב את הטור החלוצי ב״הארץ״, שמבחר מתוכו מוגש כאן (״בן הארץ״, כתר, 281 עמ׳).
גם מי שאוהד את הטור יגלה בספר לראשונה את המלאות האנושית של קשוע. הוא מענטש. בן אדם. גבר שחושף את חולשותיו ואת פחדי הילד שבו, ואת השבר הפנימי שהוא חווה כערבי ישראלי. הוא פלסטיני שכותב סאטירה בעברית הצוחקת ליהודים, לערבים, למדינת ישראל ולממשלותיה, ובעיקר לעצמו. הבן אדם צוחק על עצמו כאילו אין לו מה לאבד. חייו הם חומר הגלם שלו, ומבוכה לא עוצרת אותו. הוא מסתכל בראי ולא מסתיר מקוראיו את מה שהוא רואה. גבר שמכור לעישון ולשתיית אלכוהול, מבוהל עד עמקי נשמתו מהחיים, בוכה בקלות, חסר ביטחון עצמי. ועם זאת, האיש נאבק באתגרים התכופים באמצעות כישרון כתיבה ואומץ לב. קשוע משליך עצמו על הגדר, כי רק כך הוא יכול לומר. זה המנדט שלו, והוא משתמש בו בלי הסוואות בספר המצחיק, הנוגע ללב, הנועז. הוא הרסיס בתחת של החייל מגולני, אבל הוא חש חובה רגשית לסיים רשימה במשפט:

״איכשהו, אנחנו עוד נהיה בסדר״. גם בזכות האופטימיות, זהו הספר המדויק ביותר לשבוע הספר העברי.מחברו הוא בן הארץ האותנטי, מפני שנפשו קרועה. קשוע מביע בנאמנות את הכאב בלב בני ובנות הארץ המחוברים לנשמת הארץ וסולדים מפרצוף המדינה.

צילומים: יח"צ