היפהפייה חזרה. ביום שלישי, 19.5.15 לפנות בוקר, התעוררה הדיפלומטיה הציבורית של ישראל.
היא ישנה היטב בשנתיים האחרונות, מאז סיים השר יולי אדלשטיין את תפקידו. לא היה שר הסברה שנתיים, הרגשתם? ופתאום הוא שב לחיים חדשים והרי הוא עמנו. ברוך הבא, גלעד ארדן. אז זהו, שדווקא אני בעד הדיפלומטיה הציבורית, עכשיו יותר מתמיד. אנו צריכים להשקיע בחזית הזו, אבל מתוך הערכה אמיתית של הצרכים ומתוך נכונות לבנות מערכת משמעותית. לא סתם עוד פתרון אישי פוליטי שאנו מצטיינים בו.
בהיסטוריה שלנו כבר היה משרד הסברה. אגב, אני מתמרן בין שני המושגים הללו, ״הסברה״ ו״דיפלומטיה ציבורית״. הראשונה ארכאית ומתאימה לתקופתה, היום נהוג לדבר על דיפלומטיה ציבורית ואפילו חדשה. אז כן, היו שלושה ניסיונות להקים משרד הסברה - אהרון יריב ז״ל, שמעון פרס, משה שחל ולבסוף יולי אדלשטיין. המשרד הזה לא שרד תקופה ארוכה ומעולם לא התחדש ברציפות, מקדנציה אחת לאחרת, אלא בנסיבות לא ענייניות. הסיבה היא כי מעולם לא נפתח בפניו המרחב החשוב והחיוני לפעילותו. הוא נדרס בידי משרדי ממשלה אחרים.
ישראל עומדת עכשיו בפני מערכה משולבת: מדינית, כלכלית, משפטית, הסברתית, תרבותית, אפילו ספורטיבית. למשל ההצעה להדיח אותנו מפיפ״א. מלחמה רב-חזיתית שהפלסטינים בחרו בה לאחר שנכשלו להביס את ישראל בדרך האלימה.
האמת היא שלא לחלוטין. מדי פעם נורות רקטות לשטחנו או מתבצע פיגוע דריסה. יש באירועים האלה כדי להצית מהומות בצד הפלסטיני או לחדש את המלחמה על התודעה בצד הישראלי. אבל הם בעיקר נועדו לשמור את המאבק הפלסטיני על אש קטנה וללבות אותו באמצעות המכלול המדיני, הבינלאומי ושלוחותיו השונות.
לצורך זה הוקמה גם תנועה בינלאומית הקרויה BDS ואשר מתרגמת את המאמצים הכלליים לקמפיינים בודדים בקמפוסים אמריקאים, בבתי מסחר באירופה או בהפגנות רחוב בדרום אפריקה. המאמצים הללו נשענים על הזריזות ועל הקלות של רשתות חברתיות. הן מעבירות את המסר ממקום אחד למשנהו וגם מנחילות את המסר, האנטי-ישראלי במקרה שלנו, לקהלים חדשים.
ישראל מחפשת תשובה. היא חייבת להציע מתווה מדיני, ליזום. החלק האחר הוא ההיערכות הארגונית. בנוסף למערך הדיפלומטי, שעליו מופקד משרד החוץ והוא פועל בצינורות דיפלומטיים של ממשלה מול ממשלה, ניתן להפעיל מערכת של דיפלומטיה ציבורית המושתתת על פרטים, שמתקשרים האחד אל האחר ויוצרים רשת עולמית. זהו המענה לרשת האחרת. בדיוק באותם כלים, לאתר את האש בפינות שונות של העולם ולכבותה.
יש לנו משרד חוץ מצוין, אבל את המערכה הזו צריך להפקיד בידיים אחרות, בשיתוף פעולה בין המערכות הממשלתיות. הדבר כרוך בוויתור על האגו לטובת מאמץ משותף. בממשלה הנוכחית המשימה כבדה עוד יותר, שכן ראש הממשלה חצה את משרד החוץ לרוחב ולאורך והעניק חלקים ממנו לחמישה שרים לפחות.
משרד ההסברה נפל ועלה בהתאם למידת שיתוף הפעולה והרצון של שרי הממשלה האחרים ושל משרדיהם. ברוב המקרים הוא לא מצא את מקומו ונסגר בכעס רב. גלעד ארדן הוא שר מוכשר ודינמי המבין את המערכה שלפנינו. השאלה היא רק האם יהיה ביכולתו לשבור את הפרדיגמה הישראלית שהכשילה את כל קודמיו? הוא עלול שוב למצוא בראש המתנגדים דווקא את ראש הממשלה, אשר במשרדו שלו קיים מטה ההסברה הלאומי.
מי אם לא מטה ההסברה הלאומי חייב לדווח מעתה ואילך לארדן? אז זהו, שלא. ולכן ארדן יוצא לדרך עם משקולות כבדות על רגליו. ברוך הבא לעולם הבלתי אפשרי.
הכותב הוא מחבר הספר "מלחמדיה" העוסק בהסברה הישראלית ובדיפלומטיה ציבורית