ב״קפה תמר״ הייתה שמחה גדולה. הלקוח הוותיק יורם קניוק קם ממיטת חוליו, לאחר שהוכרז כמת קליני, והגיע לקפה מלווה במקל הליכה.



כולם לחצו את ידו ואיחלו לו בריאות שלמה ואריכות ימים. הוא פיזר חיוכים לבביים, הודה למברכיו, והתיישב במקומו הקבוע. לצדו התיישבו קומץ של סופרים ומשוררים, ביניהם עבדכם הנאמן. ״צריכים להעיר ולקדם את החוק הצרפתי״, אמר קניוק לאחר שיחה ארוכה על אשפוזו הממושך. זזתי בכיסאי בחוסר נוחות. היה ועדיין יש לי הרבה כבוד לסופר הנהדר והפורה שנפטר לפני שנתיים. קראתי את רוב ספריו, וצפיתי בכל הסרטים וההצגות שעובדו מהם. אבל על דבר אחד חלקתי עליו, והוא אותו חוק צרפתי ארור, שהיום מתקרא ״חוק הסופרים״.



החוק הצרפתי נועד במקורו להגן על סופרים מפני מבצעי מכירות (״ארבע במאה״ וכו') המצמצמים למינימום שבמינימום את התמלוגים המגיעים לסופרים ממכירת ספריהם. החוק קובע שכל ספר חדש יימכר במחיר מלא ב־18 החודשים הראשונים לצאתו. איני יודע איך קניוק ז״ל ויתר אלה שתמכו בחוק - רובם ככולם סופרים וסופרות מוכרים - לא צפו את העתיד לקרות לאחר שהחוק עבר בכנסת. אבל אני משוכנע שרבים מהם מתחרטים היום לנוכח התוצאה, ואם הם אינם מתחרטים, אזי רגישות אינה הצד החזק שלהם.



״יורם, מכובדי, החוק הזה עוזר כלכלית רק לסופרים כמוך או לאלה בסדר הגודל שלך, שספריהם הופכים מיד עם צאתם לרבי מכר״, הערתי.



השתררה שתיקה קצרה, יורם תלה בי מבט מקפיא דם. ״אתה מדבר שטויות״, נזף בי והוסיף, ״מדובר כאן לא רק על כסף, אלא גם על עיקרון הרבה יותר חשוב. סופר עובד על ספר בממוצע שנה ויותר. יש כאלה שעמלים על הכתיבה במשך תקופה ארוכה מזאת. זה לא ייתכן שעל הגב שלנו ירוויחו יותר מאיתנו הוצאות הספרים, המפיצים והחנויות. מוסרית, זה לא ייתכן שהסופר יהיה בתחתית שרשרת המזון בשלל רווחי ספרו! זה ייהרג ובל יעבור. ההוצאות הרוויחו לאורך השנים שלא בצדק. זהו זה, נגמרה החגיגה. לא יהיו יותר מבצעים שיכניסו לך ולי שקל בודד על כל כותר. זה ביזיון. אני לא מבין איך אתה לא רואה את זה״, הוא הרים מעט את קולו הצרוד. העיניים סביב הופנו אליו. חלק מהיושבים הסקרנים קמו ממקומותיהם, הצטרפו לשולחננו והתערבו בשיחה. כולם ללא יוצא מן הכלל צידדו ביורם ובדעתו הנחרצת. איש מהם, והיו אלה עורך ספרות מוכר, עיתונאי ותיק שחיבר שלושה ספרי עיון, מבקרת תיאטרון ועוד אנשי תרבות, לא חשב שהחוק העתידי יהיה אסון.



״למה, למה אסון?״, הופנתה אלי השאלה. מפאת כבודו של קניוק, תשובתי הופנתה לעיתונאי הוותיק, שאליו הייתי מקורב יותר, וביני לבינו, מעבר לדיונים התרבותיים והפוליטיים שהתעוררו בינינו בבית הקפה, עברה לא מעט רוח שטות. ״בגלל שאתה״, הצבעתי לעברו, ״חושב רק על התחת שלך... באופן אישי החוק המזורגג הזה יטיב עם הכיס שלי. יש לי קהל של כ־20 אלף קוראים שרבים מהם, אני רוצה להאמין, יקנו את ספרי הבא גם במחיר מלא. החוק הזה יטיב עם הכיס שלך, מאותה הסיבה. בנוסף, החוק יצמצם את מד הרווחים האבסורדי, המפלצתי, של הוצאות הספרים הקפיטליסטיות, ולסוציאליסט כמוני לראות אותם מרזים משמעותית - אין תענוג גדול מזה... עד כאן הכל טוב ויפה. אבל בואו נחשוב על דור הסופרים הבא. בואו נחשוב על הסופר הצעיר, האלמוני שמוציא את ספרו הראשון. תאר לך מצב ששם כמו גרוסמן מוציא ספר חדש בזמן שפלוני אלמוני מוציא את יצירת ביכוריו. שני הספרים יימכרו במחיר זהה. לאן תשלח את ידך בקנותך ספר?״.



״ברור שלגרוסמן״, השיב משורר צעיר, מיושבי השולחן הסמוך, שעקב אחרי הדיון.



״יחלפו 18 חודשים, ובמקרה הממש טוב ספר הביכורים ייכנס למבצע. רוב הסיכויים שהוא יוחזר להוצאת הספרים שלו לאחר שהעלה אבק על המדפים. אבל נניח ששרד את התקופה - מישהו יזכור שהוא קיים? מישהו יזכור את הכתבה הצהובה שניסתה לקדם את מכירתו כשיצא? נאדה. הסופר הזה, וספר ביכוריו, יתאדו מהתודעה הציבורית, יתדרדרו לתהום הנשייה״. אמרתי והעזתי להפנות את מבטי אל יורם.



״אתם ילדים קטנים, אתם לא מבינים כלום בחיים. השיחה הזאת עייפה אותי״, הוא הרים את ידו אל עבר אחת המלצריות וביקש חשבון. חשתי מעט אשמה.



הרגשתי שקלקלתי משהו בחגיגיות שאפפה את כניסתו. איחלתי בריאות למרן הקשיש, ולחצתי את ידו בטרם יצא.



הדיון התפתח, הפך לצעקני. זה אומר בעד וזה אומר נגד הדברים שהשמעתי. ״שיהיה שם שקט, חבורת דבילים!״, הרימה שרה שטרן, שסוגרת בימים אלה את בית הקפה שלה לאחר 71 שנים, מתוכן 60 בהנהלתה הרמה. כמובן שאיש מהיושבים לא הנמיך את קולו, גם לא לאחר ששרה השליכה לעברנו את הסמרטוט הנצחי שבידה.



חלפו כמה שנים מאז.



לצערי, נבואתי הוגשמה. הוצאות הספרים הגדולות חוששות להוציא ספרי ביכורים. הספרים שכן יוצאים הם של סופרים בודדים, יחידי סגולה, או של כאלה שמימנו את הוצאתו מכיסם או מחבורות רכישה. המוני סופרים צעירים נואשים. כתבי היד שלהם, שעליהם עמלו מאות ואלפי שעות, מובלים אל המגירה.



אני פונה לאותם כותבים מתחילים. יש פתרון למצב הקשה שנוצר. אנחנו בתום עידן הפרינט. זהו חלק מהאבולוציה של הטכנולוגיה. אני יודע שהרבה מבני דורי מתכחשים לזאת, מבחינתם אין ספר אם הוא לא מודפס וכרוך. אני קורא להם רומנטיקנים אנכרוניסטים.



די להסתכל בינוקות בני ה־10, שהמחשב והטאבלט הם כל עולמם. איתם הם משחקים, קוראים ומכינים שיעורים. הם נולדו אל תוך העידן הדיגיטלי. כשיתבגרו יהיה מבחינתם טבעי לקרוא ספרים מקוונים.



אחי, הסופרים החדשים. אין טעם לפנות היום להוצאות הספרים הקיימות. אני יודע שלהוציא ספר ביכורים הוא משאלת לב, אתה מריח את הדפים ומתמסטל. התחושה הזאת לא קיימת בפלטפורמה המקוונת. אבל זהו, זהו החסר היחיד.



ראו כעת את היתרונות.



ההוצאה של ספר מקוון מתכווצת ל־10% או 20% מעלות ההוצאה של ספר מודפס. אי לכך גם מחירו לצרכן נמוך ממנו משמעותית. הוצאות הספרים המוכרות מדרגות את אחוזי התמלוגים לסופר על פי כמות הספרים הנמכרת. בממוצע על כל כותר הסופר מרוויח שקלים בודדים, כל השאר, כאמור, מגיע לידיהן ולידי החנויות.



היריעה כאן קצרה, לא אלאה אתכם בפרטים הקטנים, אבל בשורה התחתונה ספר דיגיטלי יימכר יותר ויכניס לסופרו הרבה יותר מספר מודפס.



חג ספרים שמח!