אז כיפוש חולה, ממש חולה. לא יודע אם הסיבה לכך היא וירוס שפלש לשכונה, או התעייפות החומר ממני. "מאמי, אני נורא חלשה, אין לי כוח ללכת, אתה מוכן לקחת את גיא לגן?". זה הכה בי כמו אפר־קאט של מייק טייסון. זו הרי הפרה בוטה של הסטטוס־קוו בבית. אני הרי מצויד במסמך חתום, עם עדים (היא העדיפה שתהיינה עדות, אז הבאתי את דאפצ'ו, העורכדינית הידועה בעולם כאמא לילד מאותגר שכלית כמוני, שמנהלת לי את החיים, אבל היא כרתה סוג של ברית עם האישה), שלפיו אני פטור מכל ג'וב הקשור בבית, זולת לקרוא לה כאשר אני מסיים לאכול, כי אני לא אוהב לראות את הג'יפה בכלים. זה מפריע לי לעשן.
השינוע של הצאצא לגן ובחזרה הוא ג'וב של אמא, כי הוא מפריע לאבא לשבת אצל אהרל'ה, או בבית קפה, וזה פוגע לו ביצירה. לא זזתי במיטה, כאילו לא שמעתי. "מאמי, אני יודעת שאתה ער, כי אתה לא נוחר. שמעת? אני לא מרגישה טוב, קום וקח את הילד לגן". טוב, אז הגבתי ושאלתי מה כואב לה, והיא השיבה שכל הגוף. בדקתי לה את השלד, הכל בסדר. הודעתי לה. אני לא מזהה פגיעה ברקמות קשות, זה לא זמן להתפנק ולהתחיל לסנג'ר אותי. בשלושת החודשים האחרונים כבשת כמה יעדים מבוצרים עוד לפני שירית כדור - עוד בשלב של תרגול על יבש - אבל יש גבול.
היא עברה במיידי ללש"ב. "גיא, בוא, מתוק של אמא, אבא ייקח אותך לגן". הפעוט צווח מאושר "באבא, באבא, בוא". תקשיבי כפרה, זה היה שימוש בנשק בלתי קונבנציונלי לפי אמנת ז'נווה, וזה סוכם כבר מזמן ב־1949. הילד צחצח שיניים לידי כאשר הסברתי לה שגבר לא יכול לסמוך על אישה. "למה? מה עשיתי?", היא הגיבה. תראי, זו לא רק את, אני את המושג "חולה" אצל אישה מקבל רק כאשר מעורב אונקולוג בכיר, שקוצב למחלה זמן. כי בטבע אורגניזם שמדמם חמישה ימים בחודש, כל חודש, במשך 40 שנה, ולא מת, זה גדול עלי. ואת יודעת שלמדתי אנטומיה גם בקורס חובשים וגם בוינגייט, ודווקא נורא התעניינתי בחומר.
בואי נעשה לך חידון: כמה שוקל שלד? "חיים שלי, אני לא במצב רוח לחפירות. אני באמת חולה. וזה שאתה מחרטט על הבוקר, לא עוזר לי להחלים". כמה חום יש לך? "לפני עשר דקות היה 39.4, יש לך משהו חכם לומר על זה?". כן, דווקא יש לי. אם את מעשנת עוד סיגריה בחייך, אני מאוד אכעס, כי רק לי מותר לעשן. בוא, באבא, ניקח אותך לסטאלג לאשפוז עד ארבע.
אף פעם לא הייתי בגן או בבית ספר בבוקר, אף על פי שאני אב גם לשתי בנות בגילי 24 ו־20. אני לא מתפקד חיובי כאשר בוקר מתחיל לפני עשר, עם קפה, עיתונים, אינטרנט ובהייה בנטלי, רותם ואיציק, ותהייה מתי רותם עושה אותו, והאם המהלך יגרום להתפרצות הורמונלית אצל נטלי ("למה, למה, למה הם עושים לי את זה? הם לא יודעים שאני רגישה?"). בסדר, תתקדמי. עכשיו את בבית, תני לבלוגרית (בסדר, כיפוש, הפנמתי שהיא עשתה אף חדש, חזה חדש וגם שפתיים. אבל אני זכר, ואנחנו לא יורדים לפרטים שוליים) יומיים, והיא תאכל את איציק חי, אף שהיא טבעונית.
גיא ואבא נכנסו לאוטו (הגן רחוק, 770 מ' לפי ווייז), בדיוק כאשר רסקה התחיל לתפור אוברלוק בגל"צ את אורן חזן, הטאלנט החדש באגם הדרעק. סגן היו"ר של המוסד הבזוי הזה, שבנוסף יחליט לכם על כלכלה וסוגיות חוץ וביטחון. האזנתי, וחשבתי שאני הוזה, כי זה הרי לא אמיתי. הייתי בן 13 כאשר יו"ר הכנסת ראובן ברקת ז"ל הלך לעולמו במפתיע, ונגזרו עלינו שלושה ימי אבל. ההספד עליו היה המאמר הראשון שכתבתי, לעיתון "בינינו" בבורוכוב בגבעתיים, וזה קרה הרבה לפני שאבי חלם שאהיה מהנדס מכונות, כי לא הפנים שאני אידיוט מוחלט.
ברקת למד משפטים בסורבון, היה שגריר, מזכ"ל מפא"י, והגיע לכנסת בגיל 60. חזן, גם הוא משפטן, בן 33, היה מנהל קזינו בבולגריה. הפעם האחרונה שפעל הייתה במהלך מלחמת צוק איתן. חשבתי על זה שאם הנשיא ויו"ר הכנסת בנבצרות מכל סיבה שהיא, האיש הזה מאגם הדרעק הופך להיות הנשיא ה־11 שלנו. הוא לא נשמע טיפש, הוא רק נשמע לא אמין, אבל זה לא מונע ממנו להאמין שהוא סיפור הצלחה, שיכול לכהן בשתי הוועדות האלה. איפה אלוהים כשצריך אותו?
אבל הוא לא שיא הפארסה הזאת שנקראת הכנסת ה־20. ישנו מיקי זוהר, שמכהן כחבר בשש ועדות (כבר נכנס לגינס?) ובטח עובר עכשיו תהליך של פיצול אישיות באמצעות גז מתאן שאופף את המשכן הזה, כדי שיהיה בשתי ישיבות בעת ובעונה אחת. מה עם קצת ניסיון פרלמנטרי? להכיר את מבנה הדרעק? את כל החדרים ובכלל, לפני שבאים לנהל לנו את החיים? מוישה גפני נחנק מצחוק. זה כנראה היה בהסכם הקואליציוני, שביבי יעשה בשבילו סטנד־אפ עם הליצנים שהוא שולח לו לוועדה, כי אחרת זה לא ברור.
הילד, אזוק במושב מאחור, זעק: "באבא, באבא, אני גיא". בטח, אתה חיים שלי, מי הם אורן ומיקי בכלל? אתה גאון, ילד, שלושה חודשים בק"ק ישרואל ואתה כבר מפטפט בעברית, מי הם לידך. העמסתי אותו על כתפי, והגענו לכיתה. הילד לא רצה לרדת, ולפת אותי בכוח. הגננות ניסו לפתות אותו, אבל הוא לא הרפה. לא ידעתי מה לעשות, פעם ראשונה בחיים שאני במצב כזה, בסטאלג (אומנם פרטי) ונפשי יוצאת אל הילד, שבחושיו הבריאים מבין שזו תחילת הדרך, כי צפויות עוד 15 שנות מאסר בתנאים מחמירים, ואין שליש ואין נעליים. לבסוף הגננת הסירה אותו ממני, והוא בכה, ואני הרגשתי שמשהו מרסק אותי מבפנים.
דידיתי למכונית, הרוס, הצתי סיגריה והקשבתי לרזי ברקאי, בראיון פורנוגרפי מרתק, עם אלמנה ונכה כתוצאה מפיגועי אופניים רגילים וחשמליים. אני כבר יודע שאצל הנכה השוקית היא מטיטניום. חבל שרזי לא דיבר עם השר האחראי למפגע הזה, אדון ישראל כץ. כשמן לשמן, מאוד עניין אותי לדעת מה היה עושה אדון כץ, אם בכפר אחים שבו הוא מתגורר היה נפגע תושב מרכב דו־גלגלי, ממונע או לא, או אם חס וחלילה היה פוגע בו עצמו. כי ישראל, אח שלי יקר, לא משנה כמה בורקסים אכלנו בחיים, והרי אכלנו כמה טונות, המשקל הממוצע של השלד האנושי הוא רק תשעה קילו, והבורקסים לא היו עוזרים לנו בהחלמה.
אבל עכשיו אדון כץ הוא גם מנהל המודיעין, וחבר בקיבינימט הביטחוני־מדיני, אז אין לו זמן לתקנות חירום בעניין הדו־גלגלי. הרי באמת הגיע הזמן שמישהו באגם הדרעק בכלל, ובממשלת הכאוס בפרט, יבין שמתים ונפצעים כאן כל יום אזרחים, ולאו דווקא מהאיום האיראני. אז אולי הגיע הזמן לחוק מהיר שיקבע שההורים של הקטינים, שרכשו להם כלי רכב בגיל 12, שלא דאגו שילמדו לרכוב עליו בבטחה ושמחפים על עבריין שחשוד ב"פגע וברח", שהפקיר קשישים פצועים קשה בזירת התאונה - הם יהיו אחראים על כל מפגע, והם יועמדו לדין כבגירים. אני משוכנע שכאשר יתבקשו לשלם פיצויים של מאות אלפי שקלים ו/או לרצות עונש מאסר, המפגע יטופל במיידי. כי אנחנו לא רק עם עצלן, כפי שאומר היונה בפרסומת לביטוח ישיר, אנחנו לפני הכל עם קמצן ופחדן.
נגמר הכדורסל, מכבי ניצחה את אילת, גם דווין סמית' מתפרק. בקצב הזה, וויצ'יץ' וגודס בסגל למשחק מס' 2. פיני לא יכול בגלל הטרומבוזה ברגל, ואין זמן לתאם דופלר עד למשחק. אני כותב, וברקע מתקתקת לי את הראש רותם, שהתחילה לעבוד על איציק. מספרת לו על פולנטה וניוקי, אבל איציק הרי גדל במעברה, ופעם גם היה חבר טוב שלי, אז אני מכיר את הדרך שבה הוא חושב. הוא אוכל אותה בעיניים, לא מקשיב רק שומע (וואללה היא חולה קשה בדברת, האישה הזאת), מדמיין איך היא זזה, אם זה כולל פליק־פלאק לאחור וגם צוקהארה בתרגיל הקרקע, אבל חוכמת הרחוב שלו מאותתת לו שרותם רוצה לתפוס טרמפ עליו לגמר. אז אולי יבנה איתה גם מלון, אחרי שיסיים את הראשון עם נטלי. כן, הוא חזק במלונאות איצקו. תמיד היה.
כיפוש בחדר השינה עם 40.1 מעלות חום, ודלקת ריאות, וצללית אחרי הלב. אני כבר הייתי מת רק מלקרוא את הפענוח של הרנטגן. העלייה בטמפרטורות נגרמה כאשר שבתי מפורק מהגן, מרזי, מהדו־גלגלי ומגיא שבכה. דיווחתי לאמו שאז עוד הייתה ב־39.4. "לא קרה כלום, מאמי. ילדים בוכים, אל תיקח ללב. אני אוהבת שאתה רגיש, ולא משחק לי את המיזנתרופ".
תקשיבי: א. אהרל'ה אומר לי כל יום שמי שלא בוכה לא גדל, ואני הרי עוד גדל; ב. אני לא משחק מיזנתרופ, ההפך הוא הנכון. אני משחק בן אדם לפעמים; ג. אני חייב לישון קצת, כי אצלי - כמו אצל הבן שלנו - הורמון הגדילה מופרש בקצב טוב רק בזמן השינה. לאן את הולכת בדיוק? את חולה, לא?
"אני קופצת למכולת ולבית מרקחת. הרי בלי לחם לבן טרי, וסודה, והפטל הולך להיגמר, אתה תשגע אותי".
אני לא מבין איך אישה עומדת על הרגליים במצב כזה, בחיי שאני לא מבין. אני ב־37.5 מתחיל לחשוב על הסוף, ומספר לאישה שהגופה מתחילה להירקב באטיות בגלל הבור. אם סתם זורקים אותי בים, הייתי נשאר שלד אחרי שישה שבועות. בבור זה עניין של שמונה חודשים, כי לחיידקים מאכלי הרקמות הרכות אין חמצן, אז הם מתים רחמנא ליצלן. וואו, ימבה זמן. והיא תמיד מבטיחה לי שהיא לא תיתן לי למות. אבל היא אדם אחר האישה הזאת. היא גם קמב"ץ שמנהל באמצעות הוואטסאפ את סוגיית הפיקוח על גיא אחרי הגן.
אז לקיתי בהתקף נחמדות ומיד התקשרתי ואמרתי שאני אלך לבית המרקחת, כשתחזור כבר מהמכולת. כך נחשפתי לסופר־פארם. לקחתי עגלה, העמסתי כל מיני בקבוקים של קצף אמבט לעורי הענוג, שש חבילות טישו עם אלוורה, ניסיתי להבין מה זה המותג לייף, ואז הגעתי לקופה. "יש לך כרטיס מועדון?", שאלה הקופאית הערבייה, וחשבתי לרגע שאני בתוך מערכון של "ארץ נהדרת". כן, יש לי. הנה, את רואה? למה זה על שם אשתי? סיפור ארוך, אבל בגדול היא לא סומכת עלי. איך שאת מחייבת, תק, זה מופיע לה בסלולרי. מה מקבלים במועדון שלכם? "יודיעו לך הביתה". רגע, זה לא מתאים, הכרטיס על שמה, והיא גם אוספת דואר, ואני רוצה את הפרס, כי אני הטרחתי את עצמי ובאתי. "אדוני, זה ההליך. יודיעו לך הביתה, יש אנשים בתור אחריך". נכון, והם גם נהמו בחוסר שקט, כי לא ראו אותי עומד בתור בשקט, כאשר אישה אחת קנתה משהו כמו 250 פריטים. ואחרי זה אומרים עלי שאני מיזנתרופ, אבל אני מודה מראש.
נכנסתי למכונית. שמעתי אצל רינו צרור שלשר הרווחה, חיים כץ, יש כמה עשרות מיליונים ממניות ישראמקו, בבעלות איזה חבר שלו. אם אני זוכר נכון, כץ היה שכיר בתעשייה האווירית לפני שנהיה שכיר באגם הדרעק. איך זה קורה לו ולא לי, שאני גם פועל, אבל לי יש רק 50 שקל, ולא 50 מיליון? וכץ מתראיין ומספר שזה ממש פחות, וכן, הוא קנה מניות, זה חוקי. הוא גם צודק. אז לקובי מימון יש גם שר אוצר וגם שר רווחה שהם חברים שלו. ואני, כך סיכמתי ביני לביני, רק אידיוט מדופלם, שאיני חבר של קובי מימון. אז מה אני מתלונן בכלל?
שבתי ממסע הקניות, דיווחתי על הרכש לבעלת הבית בוואטסאפ, כי אני לא עומד בחדר אחד עם אדם חולה, ששואל "אתה אוהב אותי? אם כן, בוא חבק אותי ותן לי כוח". לא, אני לא, אני חייב לישון איזה שעתיים. אז היא שלחה לי תמונה, עם מודעה בשלט מבית קברות בזו הלשון: "בס"ד נשים נכבדות! נא להגיע לבית העלמין בלבוש צנוע. חוסר צניעות גורם צער גדול לנפטרים. לעילוי נשמות חללי מערכות וכל נפטרי ישראל".
התפוצצתי מצחוק, ושיגרתי אייקון של סמיילי בוכה מצחוק. "שלחתי לך את זה, מאמי, כי אני מקווה שבת הזוג שלך ללוויה שלי תגיע בלבוש צנוע, כי העניין יצער אותי מאוד. לא כל כך בגלל מותי, אלא בגלל שלא הייתי שם לראות אותך עם איזו זוחלת פרחה, ולשמוע אותך: מאמי, תירגעי, זה לא מה שאת חושבת".
שיחקתי אותה נעלב, וכתבתי בחזרה: הבטחתי לך בנקיטת חפץ, שלפחות עד סיום השבעה לא תהיה אף אחת אחרת.
אבל התמונה הייתה רק הכנה נפשית ורגשית בשבילי להודעה הבאה: "אהוב שלי, חיים שלי, ביום שישי יש טיול בגן לחוות חיות. תוכל לנסוע עם גיא? במצבי אני לא יכולה". זהו, שטח כבוש לא יוחזר אצלה. עכשיו אני גם נוסע לטיולים בגן, על הכיסאות הקטנים האלו, שגורמים לי לבקע סרעפתי. העיקר שהיה סטטוס קוו בלפני.
נ.ב.
אגב לבוש צנוע, במיטה שמעתי את יעל דן מראיינת שתי נערות שהופיעו בלבוש לא צנוע לבית הספר התיכון, וננקטו נגדן צעדים משמעתיים. מה קרה, כפרות? על מה הכעס? על הכפייה? על כך שלבנים כן נותנים להגיע במכנסיים קצרים? ואין הבדל בין קצר לחצאית מיני? אתן צודקות, אין הבדל. אבל אתן מאושפזות בסטאלג החינוכי רק כמה שעות ביום, אז מדוע להדליק את הבנים עם לבוש שחושף לכן את השחלות? על מה חשבתן כאשר התלבשתן לבית הספר בבוקר? על הנוחות של הבגד או על ההורמונים של הבנים שיתפוצצו להם בפנים, בגלל החצ'קונים? הלו, כבודה של בת מלך פנימה. אז בבית הספר תתלבשו צנוע, כי בשביל להתפשט יש עוד 16 שעות ביממה, תרגיעו.
נ.ב. 2
הגיע הלילה, החום של כיפוש בנסיגה. חזרנו ל־38, היא מתפקדת כמו פומה. בנט הודיע שאיזה צפרדע צרפתי, שהוא מנכ"ל אורנג', הודיע בקהיר שהיה מבריח את החברה מישראל, אם היה יכול. תקשיב לי טוב, חלאה פרנקופילית מטונפת, אתה יכול, הרשות נתונה. 20 שנה עשקתם אותנו במחירים שהדעת אינה סובלת. נראה אותך עושה כאלה רווחים מ־80 מיליון הנתינים של א־סיסי.
כמה אני שונא את הנתינים של פרנסואה הולנד, פוי, מגעילים. אבל רגע, איזה עם או גזע אני בכלל אוהב?