השבוע ציינו 48 שנים למלחמת ששת הימים, שהביאה לשחרור או לכיבוש (תלוי בעיני מי) ארץ ישראל השלמה. פרשת השבוע היא פרשת שלח, שבה עומדים בני ישראל שיצאו ממצרים על סף כיבושה הראשון של הארץ. גם שם, כמו בערב ששת הימים, זה התחיל בהמתנה מורטת עצבים. אז הולידה ההמתנה כישלון ואסון, זו של 67' הולידה ניצחון גדול אך גם מחלוקת הקורעת את העם עד היום, אסון כשלעצמו.
לפי פרשת השבוע הקב"ה הוא שיזם והורה למשה לשלוח מרגלים לארץ כנען לקראת המלחמה, אבל תמונה אחרת מתגלה בפרשת דברים. שם מספר משה שהעם הוא אשר דרש שיישלחו מרגלים והקב"ה רק נענה, אף שעצם הדרישה, שיש בה משום אי אמון בהבטחתו להנחיל לישראל את הארץ, לא הייתה לרוחו.
התמונה היא אפוא כזו: העם יושב מול הארץ המובטחת ערב מלחמת הכיבוש הצפויה ומקבל פיק ברכיים. כנען הסמוכה למצרים, שבה חיו בני ישראל במשך דורות, לא הייתה נעלם בעיניהם. הם ידעו שיושבים בה עמים חזקים שיילחמו בכל כוחם נגד מי שירצה לרשתם. פחד נפל עליהם. הם דורשים לשלוח מרגלים, אם כדי לחזק את ביטחונם ואם כדי לדחות את מה שטומן בחובו, למרבה פחדם, אסון ומוות - ונכנסים להמתנה מתוחה.
משה בוחר את המרגלים בפינצטה. שנים-עשר, אחד מכל שבט, ו"כולם אנשים ראשי בני ישראל המה". הם הולכים ושבים ובפיהם שבחים לארץ שהיא אכן זבת חלב ודבש. אך כאן בא ה"אבל", והוא גדול מאד: "אפס כי עז העם היושב בארץ והערים בצורות גדולות מאד וגם ילידי הענק ראינו שם". המרגלים אף מכנים את כנען "ארץ אוכלת יושביה" ומסקנתם: "לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו". ובזה "הוציאו עצמם מכלל מרגלים ונכנסו בכלל יועצים", כפי שמסביר הפרשן רבי יצחק עראמה. נשמע עכשווי מאוד.
העם נוהה אחריהם ולא אחרי יהושע בן נון וכלב בן יפונה, שניים מהמרגלים האומרים שאפשר לנצח במלחמה הזאת וכמעט נרגמים באבנים. בכי גדול פורץ במחנה והעם מתריס כלפי משה ואהרון: "למה ה' מביא אותנו אל הארץ הזאת לנפול בחרב... הלוא טוב לנו שוב למצרים".
המרד בעיצומו. הסוף ידוע: המרגלים הסוררים מתים במגפה ועל העם נגזר לנדוד במדבר 40 שנה, עד מות כל יוצאי מצרים. והבכי ההוא נקבע לדורות. התלמוד אומר שליל הבכי היה ערב תשעה באב ו"אמר להם הקדוש ברוך הוא: אתם בכיתם בכייה של חינם ואני קובע לכם בכייה לדורות". ואכן, אסונות שונים המזמינים בכי אירעו לישראל בתשעה באב.
ורבי יצחק עראמה, בשבתו בגלות ספרד במאה ה-15, מסכם את חטא המרגלים בהפקת לקח לאומי נוקב לדורות: "כי לא היה (במרגלים) מורך לב אלא דמאיסא עלייהו (נמאסה עליהם)... ומיאוס הארץ הוא העניין אשר עמד לכלותנו בכל הדורות ובעבורו גלינו מעל ארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו והיינו חרפה לשכנינו, לעג וקלס לסביבותינו, ואין שום מבוא (דרך) לשוב אל שלמותנו כי אם בשובה אלינו".
שבנו לארץ והיא שבה אלינו, אבל המואסים בה עדיין כאן. ואף זה בכייה לדורות.