שיעור בדיקטטורה: החלק השני במסע לקוריאה הצפונית

אני חושב שכבר סיכמנו בשבוע שעבר, ששפיות היא לא תחום שאני מצטיין בו. אבל לעתים אפילו אחד כמוני נתקל באדם שגורם לו להרגיש ככליל השפיות.

כזה הוא וויליאמס, הבחור האמריקאי שהצמידו לי ולנמרוד ניר ברגע שנפלטנו משדה התעופה של פיונגיאנג. האמת, כשחושבים על זה, אתה חייב להיות קצת לא שפוי בשביל להגיע לקוריאה הצפונית כאמריקאי. השטן, מבחינת הצפון קוריאנים, לובש ג׳ינס, אוכל המבורגר ומזמזם את ״Born in the USA״.

אמריקאי בסיור בקוריאה הצפונית, כמוהו כישראלי בסיור ברחבי עזה. הנוסחה פשוטה: כל מה שרע במדינה הוא באשמת האמריקאים. זו נוסחה שחוזרת על עצמה שוב ושוב, עד כדי כך שבאיזשהו שלב אתה מרגיש צורך לנער את המלווים ולצרוח: ״צאו מזה, 62 שנים עברו מאז המלחמה, תתקדמו״.

מנקודת המבט שלי, כישראלי, אין ספק שיש משהו משחרר בהגעה למקום שבו אתה לא נחשב למוקצה הגדול ביותר. היחס של הצפון קוריאנים לישראלים הוא בערך כמו היחס שלהם לתושבי החלק הדרומי של חצי האי הקוריאני. לתפיסתם, אנחנו, בדיוק כמו הדרום קוריאנים, שבויים של האימפריאליזם האמריקאי. בנוסף, חשוב לציין, שמכיוון שקורות מלחמת העולם השנייה נלמדים בבתי הספר הצפון קוריאניים בדקדקנות (היא זו שהביאה את קץ הכיבוש היפני ואת לידתה של קוריאה הצפונית), אזרחי המדינה מכירים את זוועות המשטר הנאצי ושואת היהודים. אפילו, השם ירחם, באיזשהו שלב של הטיול, אחד המלווים פנה אלי ואמר לי: ״אתם, היהודים, בדיוק כמונו, מכירים את ההרגשה שכולם נגדכם״.

קרובים לצינוק

״לא, אתה לא רציני״, אמרתי כשראיתי את וויליאמס יוצא מהדלת הקדמית של בית המלון, ומיד דלקתי אחריו. ״אני מאוד רציני״, אמר, ״ויתרתי על הג'וגינג, אבל אני לא מוותר על הליכת הבוקר. אני חייב לחקור את הרחוב בלי המלווים שלנו״.

הוא החל להתרחק, ואני נשארתי במקומי, בטווח שהותר לנו על ידי המלווים (נאמר לנו שאנו יכולים לצאת מהמלון עד לקו המאפרה העומדת). בנקודה הזאת הבנתי שלושה דברים: האחד, שהטירוף הפרטי שלי הוא רק הפרומו לטירוף של אנשים מסוימים. השני, שמרוב אותה ״חירות אמריקאית״ קדושה שבה הם מתגאים, אזרחי ארצות הברית כנראה לא יודעים להכיל איסורים והגבלות על חופש הפרט, אפילו כשהם במדינה הכי מסוכנת בעולם בשבילם. והשלישי, שאני לא יכול לעמוד ליד מאפרה עומדת בלי להדליק סיגריה, אפילו אם רק לפני דקה סיימתי אחת.

הדלקתי סיגריה, ובזמן ששאפתי את העשן הבטתי בוויליאמס חוצה את הכביש ומתרחק עד שכבר לא ראיתי אותו. שאלתי את עצמי אם גם אני, בתור קולגה של וויליאמס למסע, אשלם על יצר הסקרנות שלו, איעצר על ידי השלטונות ואכלא בתנאים מחפירים (פלוס תוספת של עינויים שהעולם המערבי שכח בימי הביניים). הסיבה לכך שהאפשרות הזאת עלתה מבחינתי, היא בשל החיבה של הרשויות כאן לעונשים קולקטיביים. הטענות מדברות על כך שברחבי המדינה הזו ישנם רבים שנמצאים במחנות העבודה רק בשל הקרבה שלהם למבצע העבירה (לרוב עבירות הקשורות להתנגדות למשטר). האיום הכי מרכזי בתחום הזה הוא על אלו שמנסים לחמוק מהמדינה (בעיקר דרך חציית הגבול עם סין על ידי צליחת נהר טומן). בין שנתפסת (כלומר נורית על ידי השומרים בגבול) ובין שלא (מה שרק מעטים הצליחו לעשות), ההשלכות ידועות: באופן אוטומטי, כל המשפחה של העבריין, ומי ששיתף איתו פעולה בצורה פאסיבית או אקטיבית, נכנסים למחנות עבודה, שמהם לא ייצאו לעולם.

יכולתי להרגיש את הפחד באוויר. זה היה אחד מאותם רגעים מצמררים, שבהם אתה נמצא במקום לא סימפתי ויודע שזהו. הלך עליך. בכל מקום לא סימפתי שבו ביקרתי בעבר (הרשות הפלסטינית, קטאר, גבול סוריה ועיראק), הגיע רגע כזה. אלא שהפעם הוא הגיע מוקדם מהצפוי, פחות מיממה מאז שנחתי.

לפתע נשמעו שריקות חזקות. לאחריהן יכולתי לראות מכונית טסה בכביש לכיוון האזור שאליו וויליאמס הלך. דקה אחר כך הגיעה אותה המכונית לכניסת המלון בחריקת בלמים, וממנה יצא וויליאמס, כששני צפון קוריאנים מחזיקים את ידיו מאחורי גבו. הם לקחו אותו לתוך המלון ושחררו אותו רק כשראו את המלווים שלנו לסיור. אחר כך הם לקחו את המלווים הצדה ויכולתי לראות שהם נוזפים בהם.

ניגשתי לוויליאמס ושאלתי אותו מה קרה. הוא סיפר לי את השתלשלות העניינים. ברגע שהוא סיים לחצות את הצומת, שוטרת תנועה קלטה אותו ומיד נתנה שתי שריקות חזקות, עצרה את המכוניות ותוך חצי דקה הגיע למקום רכב ממשלתי, שעצר לידו. שני מקומיים בלבוש אזרחי הכניסו אותו לאוטו והחזירו אותו למלון. ״זה היה די מטורף, כמו בסרט״, אמר בהלם.

בכל הכתבות שראיתי וקראתי על קוריאה הצפונית, מעולם לא שמעתי על מישהו שניסה לעשות דבר כזה. בכל מקרה, המסקנות הן די פשוטות: אדם אולי יכול לחמוק בקלות ממלוויו באופן יחסי, אך הוא לא ישרוד יותר מעשר דקות לבד ברחוב. הוא מיד יבלוט כמערבי שמשוטט לבדו ברחובות פיונגיאנג, ואוטומטית ידווחו עליו למשטרה, שתגיע במהירות ותטפל בו. למעשה, ככל שתשרוד יותר בחוץ ללא ליווי, וככל שתראה יותר דברים שאתה לא אמור לראות, כך אתה מהדק את החבל סביב צווארך. למזלו של וויליאמס, הוא לא הספיק לראות דבר שהעמיד אותו בסיכון.

אבל מה שהכי הפתיע אותי בכל המהלך הזה, היה שנדמה שמי ש״חטף״ יותר מכל על המעשה החתרני, היו המלווים. זה גרם לי להבין שהטיולים המאורגנים במדינה חשובים למשטר יותר ממה שחשבתי. עוד לפני שהגעתי לפה, ידעתי שהסיבה לכך שהמדינה פתחה את שעריה לתיירות חוץ היא, שזו הדרך היחידה להשיג מטבע חוץ. בשל הסנקציות שמטיל העולם (למעט סין) על קוריאה הצפונית, מתקשים התושבים להשיג כסף זר. הדרך היחידה היא תיירות מהמערב. בדיוק בגלל זה אחד החוקים בטיול הוא שאסור לך להשתמש במטבע מקומי, אלא רק דולר ויורו.

כך שאם הטיולים האלו לא היו כל כך חשובים להם, וויליאמס מזמן היה זרוק עמוק באיזה צינוק, אני גם מניח שהם מבינים שאם יעשו צרות לתיירים וינקטו יד קשה, הם יקבעו עוד יותר את מעמדם כמדינה מסוכנת ומטורפת שעדיף לא להגיע אליה.

ליאור דיין עם חייל צפון קוריאני. צילום: ליאור דיין

מה זה פואבלו?

היעד הראשון שלנו באותו היום היה מוזיאון מלחמת קוריאה, או בשמו הרשמי ״מוזיאון הניצחון״. כבר דרך שמו ניתן להבין שמדובר במקדש שכולו תעמולה. הרי מלחמת קוריאה לא ממש הסתיימה בניצחון (הסטטוס הוא הפסקת אש זמנית), וגם אם נניח שהסתיימה, היא בטח לא נגמרה במשהו שיכול להיחשב כניצחון של הצפון.

בדרך למוזיאון, כשישבתי בוואן, שאלתי את צ׳ה, המלווה, לגבי משהו מוזר שהתרחש בלילה. ״מוזר״ זו אפילו מילה קטנה. אינני מכיר מילה שתוכל להקיף את עומק התימהון של הדבר שהתרחש בלילה הראשון שלי בפיונגיאנג.

״קרה דבר מוזר״, אמרתי לצ׳ה, ״פתאום ב־5:00 בבוקר, שמעתי מוזיקה שמתנגנת מחוץ לחלון. כשפתחתי אותו, שמתי לב שהמוזיקה בכל מקום. האם הזיתי?״. ״לא, מה פתאום״, אמר בנונשלנטיות, ״ככה זה בכל בוקר. כל בוקר מושמע השיר ששמעת במערכת הסירנות של העיר. זה שיר נפלא ומרגש שקוראים לו ״?Where are you, dear general" (היכן אתה, גנרל יקר?). השיר נותן לך אנרגיה לקום מהמיטה ולצאת לעשות דברים למען המדינה שלך. את השיר כתב המנהיג היקר קים איל סונג בשנות ה-70. יפה, נכון?״.

אחרי התגובה הזאת, כבר ידעתי מעל לכל ספק - אני נמצא במקום המטורף בעולם. או המפחיד בעולם. האתגר האמיתי שלי במשך הטיול היה לנסות לאבחן אם הצפון קוריאנים שבאתי איתם במגע (שלושת המלווים שלנו), באמת מאמינים בשטויות המטורפות שיוצאות להם מהפה, או שהם פשוט מפחדים פחד מוות להגיד משהו, שעלול להתפרש ולו באופן המזערי ביותר כהבעת אי אמון במשטר, ועלול לסדר להם ולמשפחתם טרגדיה מהסוג שהופך לסטטיסטיקה בדיונים של ועדת זכויות האדם של האו״ם. באותה נקודה נראה לי שהם לגמרי מאמינים במה שהם אומרים, אבל ידעתי שעדיין לא הייתי מספיק זמן כדי לבצע אבחנה מדויקת בשאלה: מה מניע כאן את האנשים, הפחד או הטירוף?

עוד לפני שאתה נכנס למוזיאון, אתה עובר דרך עשרות מטרים של תצוגת כלי מלחמה אמריקאיים שנתפסו במלחמה: מטנקים ועד הליקופטרים ומטוסים. עד כאן הכל יחסית רגוע. זה נהיה קצת מביך כשאתה מגיע ל-USS PUEBLO, ספינת ריגול אמריקאית לא ממש חשובה, שנתפסה במים הטריטוריאליים של קוריאה הצפונית ב־1968. אתה נעמד ליד צילום אדיר בגודלו של מכתב ההתנצלות, שכתב בזמנו הרמטכ״ל האמריקאי בתמורה לשחרור החיילים שנפלו בשבי. ״המכתב הוא עדות לרכרוכיות של ארצות הברית״, אמרה המדריכה של המוזיאון והעירה, שכפי שאפשר לראות במכתב, הגנרל האמריקאי שכח לכתוב את התאריך, והם נאלצו להוסיף את זה. אולם זו הייתה רק ההתחלה. מיד אחר כך הגיע ההסבר לשאלה מדוע הגנרל האמריקאי שכח לציין את התאריך, ואי אפשר היה שלא לפרוץ בצחוק. ״הסיבה״, הסבירה המדריכה ברצינות תהומית, ״היא שהוא עדיין היה בהלם מהמכה המשפילה שספג הצי האמריקאי, והוא לא יכול היה לחשוב בצורה נכונה. מעולם אמריקה לא ספגה מכה קשה כמו זו. היה לו קשה להסתגל למפלה הקשה ביותר בתולדות ארצות הברית״. כן, כן, מה ששמעתם. עזבו את פרל הארבור, את ההסתבכות בווייטנאם, המכה האמיתית בבטן של אמריקה, על פי הצפון קוריאנים, היא תפיסת הפואבלו. ״החיים של האמריקאים מתחלקים לשניים״, אמרה המדריכה כשכבר עלינו לספינה עצמה, ״לפני שהפואבלו נלכדה ואחריה. עולמם התנפץ באותו יום״.

עמדתי מולה, כשהיא המשיכה לירות מפיה סיפורים על גדולת הצבא הצפון קוריאני ולכידת הספינה, וחשבתי על זה שאם הייתי תופס אמריקאי באותו הזמן שהספינה נלכדה (סוף הסיקסטיז), והייתי שואל אותו מה זה ״פואבלו״, סביר להניח שבמקרה הטוב הוא היה עונה שמדובר בשיר של ג׳ימי הנדריקס. במקרה הרע, היה אומר שזה נשמע כמו משהו שהוא היה שמח לעשן.

המדריך האישי צ'ה. צילום: ליאור דיין

מי סובל יותר?

בכניסה למוזיאון התבקשנו לא להפעיל מצלמות, ואז התחיל המחזה האמיתי. נעמדנו מול בובת שעווה ענקית של המייסד הדגול, קים איל סונג, ונתבקשנו להשתחוות. כמובן שהשתחווינו. אחרי שסיימנו לחלוק כבוד למנהיג, עלינו במדרגות והפאר המטורף נגלה אלינו. הכל במוזיאון הזה מבריק ומצופה בשיש איטלקי. ההרגשה היא כאילו אתה נמצא במלון ״ארבע העונות״ בבוורלי הילס, זו רמת הפאר והקיטש.

אחר כך הושיבו אותנו לצפות בסרט בן רבע שעה, שגולל את תולדות המלחמה על פי הצפון. כאן אתה מתחיל להבין את גודל הפער שקיים בין הנראטיב שאנו המערביים מכירים לבין הנראטיב הצפון קוריאני. נדמה שהדבר היחיד שחופף בין שתי הגרסאות הוא שהמלחמה החלה ב־1950 ונעצרה ב־1953.

בואו נעשה סדר בזריזות. השתלשלות העניינים על פי המערב היא זו: ב־1950 החליט קים איל סונג, שעמד בראש קוריאה הצפונית (הנתמכת על ידי רוסיה הקומוניסטית), לפלוש לדרום ולאחד את כל קוריאה תחת הנהגתו. הוא נתן הוראה לצבא להתחיל להתקדם לכיוון סיאול, והמלחמה נפתחה. בתחילה, כבש הצפון שטחים רבים בקוריאה הדרומית (הנתמכת על ידי ארצות הברית), והגיע עד לסיאול, עד שהאמריקאים החליטו להתערב והניסו את הצפון קוריאנים בחזרה לקווים שמהם הגיחו, והרבה יותר עמוק מזה. האמריקאים כמעט כבשו את כל החלק הצפוני, אבל אז הסינים, שחששו שמסע הכיבוש יימשך ויחדור לשטחם, שלחו תגבורת משלהם והצליחו לבלום את המתקפה. שני הצדדים נלחמו במשך זמן ממושך סביב קו הרוחב 38, בלי שיהיה יתרון מובהק לאף צד, עד הסכם הפסקת אש וקביעת הגבול הזמני בקו הרוחב. אותו גבול זמני קיים עד היום בדיוק באותה נקודה.

ועכשיו לגרסת קוריאה הצפונית, כפי שהיא מוצגת בסרט: האמריקאים האימפריאליסטים החזירים זממו לכבוש את קוריאה כולה (כדי לחדור לאסיה ולהשתלט על עוד שטחים ביבשת), ולכן פתחו במתקפת פתע (שהתרחשה ביום ראשון - יום המנוחה בקוריאה הצפונית). קים איל סונג הבין שאין לו ברירה אלא להשיב במתקפה, הגיב בעוצמה (ובכישרון רב, כמובן) והצליח להגיע עד סיאול. אלא שהאמריקאים תגברו את הכוחות וגייסו עוד מדינות. אז החליט הגנרל המבריק קים על ״נסיגה אסטרטגית״ בחזרה אחורה. הצפון קוריאנים המשיכו להילחם באומץ נגד הצבא העצום של האמריקאים ושל שאר המדינות המערביות, והצליחו למנוע מהם להשתלט על שטחי הצפון. לפי הסרט, חוכמתו העילאית של קים איל סונג אפשרה לו לנהל את הלחימה כמו רב אמן (ובאמצע גם להלחין אופרות ולכתוב שירים כמו זה שמשמיעים כל יום ב-5:00 בבוקר). מעטים מול רבים, הם הצליחו לשרוד ולהפתיע בנחישותם את האימפריאליסטים, עד שאלו הבינו שלא יוכלו להביס אותם וחתמו בבושה גדולה על הסכם הפסקת האש הזמנית.

מעט מאוד, אם בכלל, נאמר בווידיאו על התרומה של הסינים ללחימה. העניין די נדחק לשוליים. אבל רק כדי להבהיר, קרוב ל-400 אלף סינים איבדו את חייהם על אדמת קוריאה הצפונית. מספר הקורבנות בקרב הצפון קוריאנים היה נמוך בהרבה.

במוזיאון אתה עובר בין מוצגים שונים מהמלחמה, והדגש הוא על הסבל הצפון קוריאני. במקום מוצגים כלי עינויים שונים שבהם השתמשו האמריקאים כדי לענות את השבויים, ואפילו קסדות שבהן החיילים בחזית עשו צרכים בקור של 40 מעלות. באיזשהו שלב אתה ניצב מול פגזים ריקים, שהחיילים בחזית עשו מהם כלי הקשה בכדי לנגן, והמדריכה מסבירה: ״הצפון קוריאנים תמיד שומרים על תרבותיות, אפילו במצבים הקשים ביותר״.

תצוגת כלי הטיס האמריקאיים הפגועים במוזיאון מלחמת קוריאה. צילום: ליאור דיין

לקראת היציאה, אתה חולף על פני חנות מזכרות די גדולה עם ספרים שונים. ניגשתי אליה ועיני צדו ספר של קים ג׳ונג און, ״Towards Final Victory״. זה די הפתיע אותי. ״וואו, הוא כתב ספר?״, ביררתי עם המוכרת המקומית בחנות. ״בוודאי, הוא כתב ופרסם כמה וכמה ספרים״, ענתה בנימה חגיגית.

״גם אני פרסמתי ספר בארץ שממנה אני בא, ישראל״, אמרתי לה.

״באמת? על מה הספר?״, שאלה.

״סיפורים קצרים״.

״על מה הסיפורים?״, שאלה.

״על קשיי הזוגיות, על חוסר היכולת של האדם להבין מהו מקומו בעולם, על הקושי לשרוד בעולם״.

״מה?״, אמרה בזעזוע, ״זה מאוד מדכא, למה שמישהו ירצה לקרוא משהו כזה? אצלנו לא נוהגים לכתוב על דברים כאלה. ככה אנחנו לא מכניסים את עצמנו לייאוש. למה לך להדגיש את מה שרע? כדי  שתרגיש יותר רע? למה להיכנס לשם? אם אתה כבר סופר, תכתוב על מה שטוב במדינה שלך, בחיים שלך, ותעזור לאנשים להרגיש יותר טוב בעולמם ולא להרגיש יותר רע״.

זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי משהו אמיתי באמת בקוריאה הצפונית, שגם היה לו איזשהו היגיון. זו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי שלמדתי משהו במדינה. זה גרם לי לתהות כמה מהסבל שלנו בחיים הוא תוצאה של אותו "חופש ביטוי" תרבותי הנהוג במערב? האם מישהו שלא שמע את אמני הייאוש בוב דילן ולאונרד כהן, ולא קרא את קיסרי המלנכוליה ריימונד קארבר ודילן תומאס, סובל אחרת ממה שאנחנו במערב סובלים? האם הוא בכלל סובל? האם התרבות "החופשית" שלנו היא הרעל הגדול ביותר שאנו צורכים?

עמוק באדמה

אחרי המוזיאון המשכנו לאחד המקומות המרהיבים שיש לפיונגיאנג להציע: הרכבת התחתית העמוקה בעולם (100 מטר עומקה). הטענה המרכזית שכבר שנים נשמעת היא שכל מה שקורה ברכבת הזאת הוא הצגה אחת גדולה. שורש הטענה הוא בכך שתיירים מורשים לנסוע ברכבת רק בשתי תחנות. אלו שטוענים זאת אומרים - ודי בצדק - שבמקום שבו אין זרם חשמל סדיר (בכל קוריאה הצפונית אין חשמל בשעות הלילה), לא יכולה להיות רכבת תחתית מפוארת, שפועלת דרך קבע בכל העיר.

הרכבת התחתית אכן מרהיבה ומרשימה. התחנה מעוטרת כולה בציורי קיר ענקיים של המנהיג, מהתקרה משתלשלות נברשות ענקיות, ובמקום עמודי תמיכה, המקום שופע קשתות מצופות שיש. המון אנשים חולפים לידך. עשרות, אפילו מאות, יותר מדי מכדי שתהיה זו הצגה לכבודך. אינני מאמין שמדובר בהצגה, אני פשוט חושב שמדובר בהגזמה צפון קוריאנית קלאסית. סביר להניח ששאר התחנות, אלו שהתיירים לא מורשים להגיע אליהן, נראות כמו מוסול אחרי הפצצה של מטוסי הקואליציה. או שפשוט אין שום תחנות פרט לשתי אלו.

בזמן שנסענו בקרון בין התחנות, הרשיתי לעצמי למתוח את הגבול ושאלתי את צ׳ה אם הוא יכול, לדוגמה, לנסוע עם המשפחה שלו לחופשה באיטליה. קיבלתי תשובה מגוחכת מצד אחד, וגאונית מצד שני. ״אני עסוק מדי בשביל חופשות״, הוא ענה. הקשיתי עליו ותהיתי אם מישהו אחר במדינה, שפחות עסוק ממנו ורוצה לצאת לחופשה, יכול לעשות זאת. ״אין דבר כזה, כולם כאן עסוקים מאוד, אנחנו עם עסוק״, הוא השיב, חיכה כמה שניות ואז אמר, ״אני מרגיש שהשאלות שלך חורגות מתחום התיירות״. חייכתי אליו ואמרתי: ״אני אדם סקרן, אתה יודע, אבל זו רק סקרנות טבעית, זה הכל״.

״כן, אני מניח שאתה חייב להיות ככה במקצוע שלך, בעולם הפרסום, לא?״.

״כן, ככה זה״, אמרתי. הקרון עצר וירדנו בתחנה שהייתה לא פחות מפוארת ויפה מקודמתה. ״אתה יודע, בגלל שאין כאן דבר כזה פרסום, אשמח אם תסביר לי טיפה מה אתה עושה בעבודה שלך״.

זה נכון. אחד הדברים הבולטים ביותר לעין הוא שאין בקוריאה הצפונית שלטי חוצות ופרסומות באף מקום. מדובר במקום סטרילי מבחינה שיווקית. ״שלטי הפרסום״ היחידים הם שלטי פרופגנדה, שמשבחים את המנהיג, את העבודה, את המדינה וגם את המוות למען המולדת (כן, יש גם שלטים כאלה, שמדגישים את הזכות לתת את חייך למולדת). מה שלא נכון הוא שאני עוסק בתחום הפרסום. זו, כאמור, הייתה רק הזהות הבדויה שלי, שבעזרתה נכנסתי למדינה.

״תראה״, גמגמתי, ״אני סמנכ״ל הקריאייטיב, אני אחראי לצד היצירתי״. ידעתי שאני צריך להרביץ הופעה משכנעת. ״אתן לך דוגמה. נניח שמגיע למשרד לקוח שרוצה שנפרסם לו מקרר, אני מיד אוסף את הצוות ואנחנו חושבים יחד איך ליצור פרסומת, שתוציא את המקרר הכי טוב שאפשר״.

״ואיך אתה מוציא אותו הכי טוב שאפשר?״, תהה.

״זה יחסית פשוט״, אמרתי בביטחון עצמי שנחת עלי משום מקום, ״יש לי שיטה. אתה מביא לי מקרר, ואני מיד חושב על חיה חזקה בטבע, שתמחיש את היכולות שלו, נניח פיל או אפילו פנתר, שתמיד הולך טוב עם הכל. ואז אני מיד לוקח את הדימוי הזה וכותב מעל תמונה של המקרר ׳הפיל של המקררים׳ או ׳הפנתר של המקררים׳״.

״ואם מביאים לך תנור?״, שאל.

״אותו הדבר. אני חושב על חיה שתתאים, למשל ברדלס, ואני כותב מעל התמונה: ׳הברדלס של התנורים׳״.

״תמיד חיות?״.

״כן, אני אוהב את עולם החי״, אמרתי, ״האם יש משהו יותר טוב מחיות להעביר מסר?״.

״אני מבין״, הוא אמר, ואני חשבתי לעצמי שהגעתי למקום היחיד בתבל, שהסבר כל כך לא משכנע לגבי מלאכת הקריאייטיב הפרסומי, אכן תופס.

ממש לפני היציאה מהתחנה ראיתי קבוצת ילדים חמודים, בני 3־4. ניגשתי אליהם ואמרתי שלום. הם שיתפו פעולה והיו די מאושרים מהסיטואציה. אחד מהם אפילו לחץ לי את היד והרגשתי שאולי הוא יגדל להיות אדם ששונא פחות אנשים מערביים. צ׳ה קרא לי להתקדם. ״צריך למהר לוואן״, אמר, ״כבר מאוחר ויש לנו נסיעה ארוכה״. עשיתי כדבריו ומיהרתי לכיוון הרכב, שחיכה לאסוף אותנו ולקחת אותנו 180 קילומטר דרומה, לשטח המפורז בגבול שבין קוריאה הדרומית לצפונית, המקום הנפיץ והמסוכן בעולם. ההערכות מדברות על כמעט מיליון חיילים מהצד הצפון קוריאני וחצי מיליון מהצד הדרום קוריאני, שנמצאים בכוננות על הגבול ומוכנים בכל רגע נתון לפתוח במלחמה. זה בלי שהזכרנו את עשרות אלפי התותחים וקני הטנקים והארטילריה משני צדי הגבול, שמוכנים בכל רגע נתון לפרק חצי מדינה. בנוסף, מספר המוקשים ברצועת הגבול נחשב לגבוה בעולם, עשרות אלפי מוקשים. בקיצור, שמח שם. ועל כך בפרק האחרון במסע, בשבוע הבא.

(עוד על המסע אפשר יהיה לראות בסדרה הדוקומנטרית החדשה של ליאור דיין, שתשודר במסגרת לוח שידורי הקיץ החדש של ערוץ 20)