זה היה יכול להיות אחד הרגעים המתוקים בהיסטוריה, אבל חבורת המדענים על גבעת הטרשים הסחופה בניו מקסיקו החמיצה אותו בחודשים ספורים. הם יצאו לדרך, מגויסים לפרויקט הסודי ביותר במסגרת מרוץ החימוש, בימים שבהם מחנות המוות הנאציים עבדו בשיא תפוקתם. זה היה מרוץ לא הוגן בין מי ששכללו את מכונת ההשמדה המשומנת לכדי שלמות, שנהמה תחת עינם הפקוחה של מפלצות-אדם ושהייתה מזוודת בשמות המסייטים את חיינו כבר 70 שנה: קרונות רכבת אטומים, מקלחות, משרפות וקציני אס־אס מסורים למכסת המתים היומית, כאשר בברלין או בקן הנשרים השתולל מזעם מנהיגה המטורף של אומה שירדה מנכסיה המוסריים ולא היסס להוציא להורג את מי שהרפו מדוושת הגז.
פרנקלין רוזוולט, הנשיא האמריקאי, שעד היום שזורה במסכת הישגיו חסרת התקדים הטענה כי לא עשה די כדי להציל וכי היה עליו להפציץ את מחנות ההשמדה כדי לתקוע מקלות בגלגלי הרכבות, נתן את ההוראה להקמת את ששנים רבות הסתתר תחת השם האטום והלא מפוענח ״פרויקט מנהטן״.
רוזוולט נתן לפונקציונר צבאי בשם גנרל לזלי גרובס, חייל במובן המעומלן והפעלתני של המילה שהתמחה בבנייה ובעבודות עפר, הוראה לגייס את מיטב הפיזיקאים, המתמטיקאים והכימאים שיכול היה לקבץ ולהטיל עליהם את מלוא כובד משקלו עד שישימו בידו - ויפה שעה אחת קודם - את פצצת האטום הראשונה. למרות הנטייה לזלזל בראש הקטן שיוחס לו, היה הגנרל גרובס מהחיות האינטליגנטיות הללו שהשורה התחתונה שלהן גדולה מסך כל נתוני הפתיחה שלה.
האינסטינקט הבריא של גרובס היה למצוא את המדען האולטימטיבי, האיש בעל תכונות ההוראה הנחשקות ביותר, אחד שנע בקלילות מנוסחאות מתמטיות הגורמות לפזילה קשה להבנת הצורך בהקמת מנגנון היררכי הסר למנהיגותו של בעל בית סמכותי. אדם בעל מעמד בקהילה המדעית שהייתה מורכבת מאמריקאים מעטים וממגוון המוחות הסוערים, ההזויים והיצירתיים ביותר באירופה, יהודים בעיקר, שנמלטו מאימת הנאצים; שהכריזמה האינטלקטואלית שלו ניצחה את כל המדענים הילדותיים שקראו עליו תיגר כדרך חיים כדי שיקבלו באהבה, יחסית כמובן, את הנחתתו של גרובס שהוא יהיה משה שלהם; שיחצה את ים התיאוריות, ההשערות, הנחות העבודה והתרחישים הלא בדוקים ויוביל אותם אל נשק יום הדין שהשימוש הנחוש בו יוריד את גרמניה על ברכיה ויכריח אותה לחתום על כניעה ללא תנאים. במהלך מפתיע שקשה היה לעכל אותו, ושבני זמנו כארנסט לורנס המיתולוגי משיקגו ראו בו סטירת לחי מצלצלת למוניטין שלהם ולכבודם העצמי, בחר גרובס ברוברט אופנהיימר מברקלי.
בראיונות המצולמים המעטים עם אופנהיימר שמת בגיל 62 ב-18 בפברואר 1967, נחשף הצופה לאינטלקט נדיר החורך את סביבתו באופן שבו נקשרים הרעיונות והמילים הנושרים מפיו לכדי יצירה מוזיקלית חד-פעמית והמילים מרקדות מעל ראשו כתווים נראים לעין וכל שבא לך לעשות כאשר אתה מאזין לו, זה לקום ולרקוד לצלילם כאותו נחש המתפתל ועולה מסל נצרים לקול חלילו של פאקיר.
פעמים רבות ומופרכות מדי בחיינו אנו נתקלים במונחים גאון, אינטלקטואל, בעל חשיבה מקורית, איש רנסאנס, בעל חזון, רואה את הנולד ומפענח סודותיו הכמוסים ביותר של היקום. אבל אופנהיימר ממלא את כל אלה ויותר, והשהייה במחיצתו ממרחק זמן כה גדול ממותו ובעיצומו של עידן אלים ומסוכסך בחיינו, שבו ניתן משנה תוקף ירוד ולא מוסרי בדמות העימות עם תוכנית הגרעין של איראן, ממלאה את מי שלא זכו לחיות לאור תבונתו בגעגועים עזים למה שיכול היה להיות אילו ניהלו מקצוענים ברמתו האינטלקטואלית והמוסרית את המשא ומתן ולא אינטלקטים מקריים כנתניהו ואובמה.
בבוקר הגשום של 16 ביולי 1945, אחרי שהמתקן האטומי שכונה הגאדג׳ט בפי ממציאיו, התפוצץ בהצלחה באלמגורדו בניו מקסיקו וניפק עוצמת הרס שעלתה מאות ואלפי מונים על זו שעליה חלמו בוניו, וכדור אש אימתני הצית את החשכה ואחר התנשאה מעל המדבר הפטרייה האטומית הראשונה במלוא היקפה המבעית והמדענים נפלו בוכיים איש לזרועות אחיו, היה אופנהיימר הראשון שהבין את אחריותו לשד הקטלני שהוציא מהבקבוק בתהליך בלתי הפיך; כיצד הפך לשליח השטן ששם בידי פוליטיקאים ואנשי צבא שלא היו ראויים לאמונו, את המתקן הקטלני בתולדות המין האנושי ומלמל את מילותיו של קרישנה בסנסקריט, אחת השפות שהיה בקיא בהן: ״אני המוות, מהרסם של עולמות״.
שלושה שבועות לאחר מכן, ב-6 באוגוסט 1945, השליכה אמריקה את פצצת האטום הראשונה על העיר היפנית הירושימה, ושלושה ימים לאחר מכן פצצה נוספת על נגסאקי, וגרמה ליפן להיכנע ללא תנאים. את הפקודה נתן הארי טרומן, סגן הנשיא שירש את הבית הלבן אחרי מותו של רוזוולט, פוליטיקאי שלא היה מודע עד מותו של הנשיא הנערץ על קיומו של ״פרויקט מנהטן״. נשיא שמסכת שיקוליו הנמהרים הובילו לקבלת ההחלטה והותירו עד עצם היום הזה את אמריקה כמדינה היחידה שעשתה שימוש בנשק יום הדין, החלטה הנחשבת לשגויה וללא מוסרית ביותר בתולדות העימותים המזוינים.
אל טרומן הזה, שגנב את כידון האש מידה של ההשגחה העליונה, נכנס אופנהיימר אחרי הטלת הפצצה על הירושימה, בניסיון יהודי כל כך לפרוק מעט מהאשמה שמיררה את שארית חייו ואמר לו: ״אדוני הנשיא, אני מרגיש שיש לי דם על הידיים״. אחרי שהתגבר על ההלם הראשוני שלו הוציא טרומן מכיסו מטפחת מקופלת ונקייה והגיש אותה לאופנהיימר. ״האם תרצה לנגב אותן?״, שאל בקול חלול מתדהמה. וזאת על פי הגרסה ההיסטורית המנומסת. על פי גרסאות אחרות, רתח טרומן מזעם, כינה את אופנהיימר ״בן זונה יהיר ומתנשא, המתעטף במוסריות צדקנית הגדולה לכאורה ממוסריותם של אחרים, כמוני למשל, ונשמע כמו ליברל שותת דם וקומוניסט״. זאת הייתה תחילת סופו של אופנהיימר כאיש שנתן בידה של אמריקה את הנשק שמאחורי עוצמתו המודרנית והמשוכללת היא מסתתרת עד היום במשגל הנסוג שהיא מקיימת עם העולם.
הוא לא היה קומוניסט עם פנקס מפלגה אדום, אבל כמו רוב המדענים שגאונותם הייחודית אחראית לעידן הגרעיני, היה רוברט אופנהיימר נציג בולט ואקטיביסט של הבוהמה השמאלנית ששכנה בלבו של המדע באמריקה בשנות ה-40 וה-50. וודי אלן קלע היטב כאשר אמר ש״מה שטוב באינטלקטואלים הוא שאין להם מושג קלוש מה קורה״.
למרות מסירותו המוכחת והמתועדת של אופנהיימר לכל המטרות המוסריות שבהן היה מעורב ולהן השיא תרומה, כמו מלחמת האזרחים בספרד, התביעה להקמת איגודים מקצועיים באוניברסיטאות ובמכוני המחקר, רצונו לחלוק עם הסובייטים את הידע שנצבר על בניית הפצצה ועוד, לא שמע אופנהיימר על אודות התרסקות הבורסה ב-1929 ולא היה מודע לה אלמלא הקשר הרומנטי שלו עם ג׳ין טטלוק, אהובתו בברקלי וקומוניסטית מעורערת בנפשה שדעכה במהלך השנים לדיכאון קליני שבסופו התאבדה, גם משום שהקשר שלה עם אופנהיימר לא עלה יפה והוא נישא לאחרת. עובדה שלא הפריעה לו לבקר אותה בביתה בברקלי על בסיס קבוע עד מותה ולבלות לילות במחיצתה תחת עינם הפקוחה של אדגר הובר וה-FBI, שרישתו את הבית הקטן במצלמות ובמכשירי הקלטה והיה להם מושב מרופד ביציע להתבוננות פוליטית הכרחית בחיי האהבה של האיש החשוב ביותר באמריקה.
הגנרל גרובס מינה את אופנהיימר, החף מכל השתייכות פוליטית מחייבת ושהדף מעליו ניסיון לדלות ממנו את סודות האטום על ידי חברו האקון שבאליה, קומוניסט ומורה לצרפתית, ניסיון שעליו מיהר לדווח. עד גרובס ואופנהיימר היה מחקר האטום באמריקה מפוזר בין מרכזים לימודיים רבים בערים שונות, נקודת פתיחה שהבטיחה חוסר אפקטיביות מוחלט בניסיון לשמור על חשאיות בקהילת מדענים שחלק ניכר מקיומה היה התרברבות שוטפת וקולנית.
היה זה אופנהיימר שלמשפחתו הייתה חוות סוסים ציורית בניו מקסיקו שאליה נמלטו מהקיץ הניו יורקי, שקבע שהדרך האופטימלית לנהל את ״פרויקט מנהטן״ תחת מעטה של חשאיות תהיה בריכוז המדענים בלוס אלמוס, גבעה קירחת בניו מקסיקו שבשיאה תפחה לעיירה קטנה על כל הנגזר מכך ובה 6,000 תושבים.
היה זה אופנהיימר שלמשפחתו הייתה חוות סוסים ציורית בניו מקסיקו שאליה נמלטו מהקיץ הניו יורקי, שקבע שהדרך האופטימלית לנהל את ״פרויקט מנהטן״ תחת מעטה של חשאיות תהיה בריכוז המדענים בלוס אלמוס, גבעה קירחת בניו מקסיקו שבשיאה תפחה לעיירה קטנה על כל הנגזר מכך ובה 6,000 תושבים.
כאשר בחר בו לנהל את לוס אלמוס, מדעית ובירוקרטית, ידע גרובס שאופנהיימר הוא האיש שלו. המדען והמורה הגאון שכל תלמידיו העריצו; אישיות אבסטרקטית ללא עצם פרקטית אחת בגופו; גבר רזה וגבוה שראשו בעננים שהסתירו את עיניו הכחולות החודרות; מעשן כבד שהצית סיגריה בסיגריה; שבימי הפרויקט היה משקלו 60 ק״ג בלבד; שנישא לקיטי הריסון, קומוניסטית ואלמנתו של מי שנפל במלחמת האזרחים בספרד; שאחיו פרנק, פיזיקאי מוכשר גם הוא, היה קומוניסט רשום עם אשתו; זה האיש שניהל את לוס אלמוס וענייניה הסודים ביותר ללא הסיווג הביטחוני הדרוש, רק משום שהאינסטינקט הבריא של גרובס קבע שהוא האדם שיכול לשים בידו של הצבא פצצת אטום לפני שהמלחמה תיגמר.
רק אופנהיימר ואין בלתו בעצם אישיותו הכובשת, סבלנותו וסובלנותו, יכול היה להיות הכליא-ברק של חבורת מדענים אגואיסטית ונרגנת שלמרות חבירתם החד-פעמית למגר את גרמניה הנאצית בשם המשפחות שנותרו באירופה, לא הראו כל נטייה לוותר על ניכוס קרדיט אישי להצלחה. היו שם אנריקו פרמי, הנס בתה, אדוארד טלר, נילס בור, ארנסט לורנס, בוב ווילסון ורבים אחרים. זאת הייתה דרך ארוכה, קשה ועקלקלה, שלפעמים היה נדמה שתחמיץ את המלחמה בשנים כאשר החששות מהמתקן היו כה גדולים עד שהיו מי שטענו שפיצוצו עלול להצית את האטמוספירה.
למרות הקשיים הניח אופנהיימר בידיו הלא ראויות של טרומן שתי פצצות אטום בסוף יולי 1945. רוב המדענים שבנו את הפצצה התפנו לתת את הדעת על השימוש בה רק אחרי הניסיון הראשון. העצומות הנאיביות שעליהן חתמו בהמוניהם הוכיחו שרובם היו נגד השימוש בה כדי לנצח את האויב האחרון שנותר במערכה: יפן. נוכח חוסר הפרקטיות של מדעניו שצעקו מה לא טוב ולא הציעו חלופה שמישה, היה זה אופנהיימר, מבריק כתמיד, שהציע להזמין את נציגיו הבכירים של הקיסר הירוהיטו לניסוי היחיד של המתקן ולהניח להם להתרשם במו עיניהם ממה שהוא מסוגל לעולל. הצעתו נדחתה כלא ישימה וכפייסנית. הלוך הרוח מול יפן היה כזה ששום דבר חוץ מניסיון להשמדתה לא נחשב אטרקטיבי.
בערבו של 6 באוגוסט עמד אופנהיימר לפני קהל צוהל משמחה באולם גדול בלוס אלמוס ואמר כי צערו היחיד הוא שהפצצה לא הייתה מוכנה בזמן לשימוש נגד גרמניה. חוץ מהחרטה היחידה הזאת הוא נטל חלק בהילולה, גם משום שכל עילה הייתה ראויה בעיני אופנהיימר לשתייה כהלכתה. האדרנלין נטש אותו למחרת הריסתה של נגסאקי. לימים למדה אמריקה על נטייתם המוכחת של אנשי צבא בכירים לנפח באופן מלאכותי את מספר האבידות שיהיו לאמריקה בקרבות עתידיים, ולכן אף אחד בעמדת סמכות נחשבת לא עצר לבדוק באופן מעמיק את הקביעה כי הפלישה האמריקאית המתוכננת לאיי יפן ב-1 בנובמבר 1945 תעלה בחייהם של מיליון נערים אמריקאים ותדלג מאי לאי עד הכניעה המרה. מצביא לא אהוד בדרך כלל בשם דאגלס מקארתור, הגיש לבית הלבן ב-18 ביוני הערכה כתובה ומנומקת שמספר הנפגעים האמריקאים בשלושת חודשי הלחימה הראשונים יהיה 95 אלף, רק שליש מהם הרוגים.
כאשר מחשבים את הזמן המועט שהיה בידי טרומן מהרגע שבו גילה על קיומו של ״פרויקט מנהטן״, עד פיצוץ המתקן הראשון באלמגורדו ושלושת השבועות שחלפו מהפיצוץ להפצצה על הירושימה, אי אפשר שלא להתרשם שמדובר בתהליך נמהר, מזורז ומוטה של קבלת ההחלטה הקשה ביותר בתולדות אמריקה ללא התמודדות אמיתית עם הנתונים אלא על בסיס תחושת בטן וחשש קמאי של פוליטיקאי מקרי לשאת באחריות למותם של רבים, אלא אם אינם בני ארצו.
נתון קריטי נוסף, אולי המכריע, הוסתר מהאוכלוסייה שבשמה נטבחו 200 אלף אזרחים בהירושימה ונגסאקי. ב-8 באוגוסט, בין שתי הפצצות, אמורה הייתה ברית המועצות, על פי הסכם עם אמריקה, לפלוש ליפן במלוא עוצמתה ולהכריע את שלושת האיים היפניים הגדולים. ניירות הערכה שהוגשו לטרומן גרסו ש"יפן הייתה נכנעת בסוף 1945 גם ללא פצצות האטום, גם אם הפלישה הסובייטית לא הייתה יוצאת אל הפועל כמתוכנן ואמריקה לא הייתה עושה דבר חוץ מאשר להמשיך בלחימה״. ניירות הערכה אחרים הראו בבירור שיפן הייתה סובלת ממספר אבידות דומה ואף גבוה יותר אילו המשיך חיל האוויר האמריקאי להפציץ אותה מדי יום. לפני הירושימה, כ-60% מערי יפן נהרסו ומספר ההרוגים עמד על מאות אלפים.
אחד המחקרים הדפיניטיביים מהצד היפני, שנערך אחרי המלחמה, סותר אחת לאחת את כל הטענות האמריקאיות המבקשות להצדיק את העיקרון המוסרי המעוות שהניע את אמריקה וששבר את רוחו של אופנהיימר טרם שוועדות החקירה הפטריוטיות, שקמו בתחילת שנות ה-50 וראו אדום מתחת לכל מיטה, שללו ממנו בשמחה לאיד רטרואקטיבית את הסיווג הביטחוני שלו בטיעונים מגוחכים הנשמעים היום כמחזה אבסורד אנטי-דמוקרטי.
העלבון הבלתי נסלח שהייתה ההתקפה על פרל הרבור התחפר בתודעה האמריקאית והיה אחראי לעקשנותן הרצחנית של שתי המעצמות הצבאיות להילחם זו בזו עד הסוף המר עם סבלנות מעטה בלבד לפתרונות ביניים. נכונותם של מנהיגי יפן לספוג אבידות אזרחיות כבדות פגשה את הנכונות האמריקאית להפציץ אותם עד מוות. עד כדי כך ששר המלחמה האמריקאי סטימסון הפציר בטרומן להפסיק להפציץ מטרות אזרחיות לפני שאמריקה תיזכר בהיסטוריה כ"מי שיצאו לה מוניטין רצחניים יותר מאשר של היטלר".
הסופר היפני חתן פרס נובל קנזאבורו אואה כתב בספרו "Hiroshima Notes" כי ״מהרגע שבו התפוצצה פצצת האטום הראשונה היא הפכה לסמל לכל הרשע המאפיין את המין האנושי". על פי ניתוחו של קנזאבורו, מה שהתרחש בהירושימה מרושע אף יותר ממה שקרה באושוויץ. אבל קביעתו האנינה אינה סותרת את מה שעשו היפנים לשבויי המלחמה שהיו בידיהם. יחידה בשם 731 במנצ׳וריה התעללה בשבויי מלחמה וכאזרחים, שרפה אותם בלהביורים, מרחה את גפיהם בגז-נמק, הקרינה עליהם כמויות קטלניות של רנטגן, סובבה אותם למוות בצנטריפוגות ענקיות, הפעילה עליהם לחץ גבוה בתאים אטומים עד שעיניהם יצאו מארובותיהן, חשמלה, ייבשה, הקפיאה והרתיחה אותם למוות.
בעיצומו של המשפט ששלל ממנו את עתידו בוועדה לאנרגיה אטומית והטיל צל כבד על הישגיו במלחמה, טען אופנהיימר כי עדיין איננו מבין מדוע היה צורך להטיל פצצה נוספת על נגסאקי. אופנהיימר, כדרכו, היה תמים מכדי לראות שיותר מאשר נועדה נגסאקי להכניע את יפן, היא נועדה להבהיר לסובייטים, השותפים במלחמה הקרה, את יכולת המהלומה הראשונה שהייתה בידי אמריקה.
חטא ההיבריס של אופנהיימר היה קצר יחסית והיטיב לראות ולתאר אותו ידידו איזידור רבי, שנכח בפיצוץ הניסוי באלמגורדו. רבי אמר כי בדקות הראשונות אחרי ההצלחה צעד אופנהיימר, שכונה ״אופי״ בפי כל, נחשב כאדם עליון בעיני עצמו, אותו יצור מאסכולת אריסטו, האיש בעל הנשמה היתרה המכיר בעליונותו על פני בני התמותה הרגילים שסבבו אותו ושנדמה היה לרבי כי פסע בחול כשריף וויל קיין מ״בצהרי היום״. איש החוק הבודד החדור בצדקנותו ומוכן להיהרג עבורה. אבל זו הייתה תחושה זמנית שחלפה ותחתיה צצו דאגה וחרטה: ״בנינו נשק נורא ששינה באופן מהותי את טבעו של העולם...דבר שעל פי כל קנה מידה מגלם את הרשע...העלינו לדיון את השאלה האם המדע חיוני או הרסני לאדם״.
בתום 19 ימי חקירה ושמיעת עדויות נטלה הוועדה לאנרגיה אטומית את הסיווג הביטחוני של אופנהיימר. מעשה שהביא לסוף מביש את הקריירה המזהירה שלו. מי שהיה עד אז גיבור אמריקאי, הוציא את ימיו כאדם שבור, שמת לבסוף מסרטן הגרון.