לפני חודש לערך, בדירה יפה בניו יורק, ישבתי לשיחה עם קבוצה של ישראלים שעברו לגור באמריקה. אנשים נעימים, מסבירי פנים, לא כועסים על המדינה, לא יורקים עליה, אנשים שעומדים מול המראה ונדרשים לתת לעצמם תשובה אמיתית על שאלה מהותית: מי הם, ומי הם רוצים להיות, ועד כמה הם מוכנים להשקיע בזה. כלומר, הם רוצים כמובן הכל: גם לגור באמריקה, וגם להישאר "ישראלים" – מה שזה לא אומר, וגם להיות "יהודים" ולגדל את ילדיהם כיהודים. תפקידי במפגש היה להבהיר להם את מה שבעצם הם מבינים לבד: אי אפשר הכל בחיים. לפעמים צריך לבחור, וכל בחירה מבטאת סדר עדיפויות שונה. לכן, מעת לעת ראוי להתייצב מול המראה באומץ.
הסדרה החדשה של ירון דקל בערוץ הראשון, "דה איזראליז", מעמידה כמה וכמה ישראלים מול מצלמה – גם זה סוג של מראה. קל להתבלבל מול הסדרה הזאת, ולחשוב שזו סדרה "עליהם", על הישראלים שבחרו להגר מכאן ולחיות במקום אחר. אבל זו לא סדרה עליהם, זו סדרה עלינו – הישראלים שבינתיים נשארו. סדרה שכדאי לכל ישראלי לשבת מולה – מול ריאליטי אמיתי לעומת הריאליטי התפל של ערוצים אחרים – ולשאול את עצמו איך הוא מרגיש כאשר הוא מביט בישראלים האלה. בעצם להשתמש בה כמראה כדי ללמוד משהו על עצמו.
האם אתה מקנא בישראלים ש"עשו את זה" באמריקה? האם נדמה לך שלהם יותר טוב? האם היית מתחלפת איתם? האם אתה כועס עליהם? האם את מאוכזבת? האם צר לך עליהם? האם הם בכלל מעניינים אותך? הישראלים של דקל מתקיימים ביקום ישראלי מקביל ליקום שלנו. הם הישראלים שבחרו בנתיב שאנחנו לא בחרנו. הם מי שחיים את החיים שאנחנו לא נחיה. וכמובן, בדיוק כמותם גם אנחנו – אולי ראוי לדבר כאן בגוף ראשון יחיד – רוצים הכל. רוצים להיות ישראלים, אבל גם להרגיש אמריקה. רוצים את האינטימיות המוכרת, אבל גם את הריגוש של המעצמה הגדולה. רוצים לחיות במקום שאכפת לנו ממה שקורה בו, אבל גם את הניכור הנינוח של מקום שהקשר אליו אף פעם לא יהיה כל כך חזק.
הישראלים של דקל אינם מקשה אחת, וגם הבחירה שלהם אינה בהכרח סופית. יש בהם כאלה שהלכו לתמיד, ויש מי שכבר חוזרים, ויש מי שעוד לא יודעים שיחזרו אבל יחזרו. ויש בהם שנאבקים בשאלות של זהות ושייכות, ויש מי שלא נאבקים בהן. לא כל אחד נולד עם גנים של זהות, ולא כל אחד מרגיש צורך חזק בשייכות. יש מי שמעדיף את העיר הגדולה, או את בריכת השחייה הגדולה בפרבר. וזו לא בהכרח בחירה מופרכת, גם לא בהכרח מגונה.
הנה, נעמיד את המראה ונשאל: במה ישראל טובה יותר מאמריקה לישראלים שחיים בה, מה היא מציעה להם שאמריקה לא מציעה להם. ואז שוב נשאל: האם ישראל משקיעה את המאמץ הראוי כדי להציע לישראלים שחיים בה את מה שיהיה חשוב להם מספיק כדי להישאר בה.
חזרנו לסדרי העדיפויות של הקבוצה ושל הפרט. חזרנו לקבוצת הישראלים הקטנה בניו יורק. הם אמרו שהם רוצים להיות יהודים. אמרתי שקל יותר להיות יהודים בישראל. הם אמרו שהם רוצים לחיות באמריקה. אמרתי שאם כך יצטרכו להשקיע הרבה יותר, זמן וכסף, כדי להישאר יהודים. הם אמרו שאין להם זמן או כסף, ושיש להם קושי להתחבר לפעילות יהודית. אמרתי להם שאם כך יש סבירות גבוהה שהדור הבא כבר לא יהיה יהודי, ושאולי זה בעצם לא נורא כל כך. הם אמרו שהם בכל זאת היו רוצים, אבל בשלב הזה חלקם נשמעו נחושים יותר וחלקם כבר נשמעו נחושים קצת פחות. אם להודות על האמת: קצת קינאתי בהם, וקצת חסתי עליהם. אבל לא כעסתי. בטח שאין על מה לכעוס.