רבות דובר השבוע על ההשלכות המסוכנות של הלינץ' שנעשה במג'דל שמס, אבל בלי קשר לאירוע החמור, נראה שישראל מתקרבת לרגע שבו היא נדרשת להחלטה מוסרית: האם תמשיך במדיניות אי ההתערבות במלחמה בסוריה ותישאר לצפות מנגד גם אם יתרחש טבח בגבולה הצפוני?



לא צריך להכביר מילים על החומרה של ההתקפה הנפשעת על הפצועים הסורים, ועל פוטנציאל הנזק שלה ליחס של המורדים אל הדרוזים בסוריה וגם ליחס שלהם לישראל. היא התרחשה דווקא לאחר שישראל השיגה הבנה עדינה עם המורדים שהכפר הדרוזי חאדר לא יותקף ולא ייפגע. נקווה שההבנה הזאת תישאר בתוקף.
 
המורדים הבהירו שכל מטרת המתקפה האחרונה שלהם הייתה לתפוס עמדות של צבא אסד ממזרח לחאדר ומדרום לו, ואין להם עניין להתעמת עם הכפר עצמו. הם ממוקדים כרגע בניסיון להשתלט על אזור מזרעת בית ג'אן, שייצור רצף טריטוריאלי עם שטחים שכבשו במרכז הרמה. משם יוכלו לאיים על כביש קונייטרה־דמשק. 
 

ישראל, מתוך מודעות לרגישות הרבה של העדה הדרוזית בנוגע למה שקורה לאחיה בסוריה, העבירה מסר למורדים שלא להיכנס לחאדר. זאת על אף שמחבלים מחאדר היו אלה שהניחו את המטען נגד כוחות צה"ל בגולן לפני כמה חודשים. אבל בישראל מבינים שלדרוזים בסוריה אין כרגע ברירה אלא לתמוך באסד ובחיזבאללה, מגיני המיעוטים למרבה האירוניה. אגב, יש בחאדר לא מעטים שהצהירו כי גם אם יהיו תחת איום - לא יסכימו לקבל עזרה מישראל.
 
מדי כמה ימים מניחים המורדים הסורים פצועים על הגדר, רובם במצב קשה, וישראל לוקחת אותם לטיפול בלי לנסות לתחקר לאיזה ארגון הם משתייכים. "גם אם אסד בעצמו יונח פצוע ליד הגדר", אמר לי השבוע קצין בכיר, "ישראל תטפל בו בלי לשאול שאלות". עד כה טופלו בישראל כ־1,500 פצועים סורים, וברוב המקרים - ישראל היא שהצילה את חייהם.
 
לכל אותם ישראלים שתוהים למה כספי המסים שלהם מושקעים בטיפול בפצועים סורים, אומר רק שמי שבילה שישה חודשים בבית חולים ישראלי ושחייו ניצלו בידי ישראלים, סיכוי רב שיזכור את המדינה שהצילה אותו ושיסכים גם לעזור לה בעתיד. זו אחת ההשקעות הנבונות שעשתה ישראל, יחד עם הימנעותה ממעורבות במלחמה בסוריה. יד ישראלית שתתערב במה שקורה בסוריה תאחד בבת אחת את כל הארגונים שם נגדנו. 
 ניתן רק לקוות שהאירוע הנפשע לא יזיק להסכמות של ישראל עם המורדים.
 
אבל המדיניות הזאת עשויה לעמוד בקרוב למבחן. נכון שבסוריה נטבחו כ־300 אלף בני אדם והעולם כולו עומד מנגד. אבל אם הטבח הזה יתקרב לגבול ישראל, הוא ידרוש החלטה מוסרית. האם אנחנו, צאצאי מי שנטבחו כשהעולם צפה ושתק, נוכל לצפות בשוויון נפש בטבח שיתחולל ממש מעבר לגבול? אין תשובה קלה לשאלה הזאת, וברור שהיא תכלול גם שיקולים מדינתיים, אבל השאלה המוסרית היא קשה ונוקבת.
 
בצפון הגולן הסורי מתגוררים כ־15 אלף דרוזים בחאדר ובאירנה. אם יתקפו אותם המורדים, ישראל תצטרך להחליט אם היא פותחת את גבולותיה בפני הפליטים, או מנסה ליצור אזור מוגן מצדו המזרחי של הגבול. יהיה לה קשה לשבת בחיבוק ידיים. 
 
כרגע אין עדיין איום כזה, והדאגה המשמעותית יותר לדרוזים בסוריה מתמקדת בריכוז הגדול שלהם בהר הדרוזים, שם חיים כחצי מיליון דרוזים ואליהם מתקרבים לוחמי דאע"ש וג'בהת א־נוסרה. ישראל, המרוחקת מהם כ־50 ק"מ, לא ממש יכולה לסייע להם. מי שיכולים הם הירדנים, והם אכן מסייעים. עבור ירדן, תמיכה בדרוזים של סווידה מאפשרת ליצור חגורת הגנה מפני דאע"ש, שמתפשט גם דרומה.
 
הדרוזים מעולם לא שאפו להקים מדינה משל עצמם. כמיעוט נצחי, האתוס שלהם קורא להזדהות עם כל מדינה שבה הם חיים, כדי לזכות להגנה מהמשטר. אבל במה שהיה פעם סוריה כבר אין משטר ולא יהיה. כנראה שבימי חיינו כבר לא יישב שלטון מרכזי בדמשק, שישלוט בסוריה על גבולותיה הישנים. המדינה הזאת התפרקה והופכת לקנטונים. ירדן תוכל לסייע לדרוזים של סווידה לייצב את הקנטון שלהם.

הלקח הכורדי

הישות שהייתה פעם סוריה חוזרת לימים של טרום 1916, לפני הסכם סייקס־פיקו. ההזדהות של הסורים לשעבר היום היא שבטית: דרוזים, כורדים, עלווים והרוב הסוני, שמחולק בין כמה ארגונים. מבין הארגונים הסוניים - דאע"ש הוא היחיד שמציע לתושבים שתחת שליטתו גם שירותים חברתיים.
 
אבל דאע"ש נמצא במצוקה, וההפקה הגרנדיוזית שהפיצו השבוע - "שלוש דרכים למות" - רק משקפת את המצוקה הזאת. הכנסות הארגון צנחו מ־65 מיליון דולר בחודש ל־20 מיליון. בעקבות התקיפות של המערב, הנפט, שעד לא מכבר היווה יותר מ־90% מהכנסות הארגון, מהווה היום כ־70%. השאר מושג מדמי כופר עבור שחרור חטופים ומגביית מסים.
 
הכורדים של צפון סוריה ועיראק נחלו כמה הצלחות במאבק בדאע"ש, והוכיחו שוב שבכל פעם שבה הארגון נתקל בצבא מיומן על הקרקע שנהנה מסיוע אווירי - הם ניגפים מולו. הכורדים הבינו כבר שסוריה ועיראק לא יחזרו להיות מדינות בגבולות שהכרנו, והם מהרהרים ברצינות באפשרות להקים מדינה.



בדרך להקמת מדינה, לוחמי פשמרגה כורדים בכורדיסטאן העיראקית. צילום: רויטרס


כתביו של דוד בן־גוריון מהימים של טרם הכרזת המדינה הפכו פופולריים באחרונה בקרב מנהיגי הכורדים. הדבר היחיד שעוצר אותם הוא החשש מהתגובה של הטורקים, אבל לישראל יש כאן הזדמנות נהדרת. מדינה כורדית שתקום בצפון סוריה ועיראק, שגבולותיה יהיו באיראן ובטורקיה, יכולה להיות בת ברית מושלמת לישראל. 
 
זה הזמן לחדש את היחסים הקרובים שהיו פעם בין ישראל לכורדים ולסייע להם להקים מדינה. כמונו, גם העם הזה דוכא לכל אורך תולדותיו על ידי הטורקים והעיראקים, ולפרקים גם בידי הסורים והאיראנים. האסטרטגיה הישראלית המסורתית תמיד חיפשה בני ברית שאינם ערבים במזרח התיכון. בשנות ה־70 היו אלה האיראנים תחת השאה, בשנות ה־90 היו אלה הטורקים. 
 
הכורדים, עם שמוערך בכ־40 מיליון נפש ברחבי העולם, ראויים למדינה לא פחות ואף יותר משכנינו הפלסטינים. עכשיו זה הזמן להושיט להם יד ולהרוויח בני ברית חדשים באזור