לכבוד יולי־אוגוסט שלום,

אנחנו מכירים כבר ארבעה עשורים, החל בילדות, עם ארטיקים על הים שנמרחים על הפרצוף, דרך בריכות, פארקי מים, הקיץ שלפני הגיוס, הקיץ שאחרי הגיוס (כי הגיוס היה בדיוק חודש, ונהייתי ג׳ובניק מטופש שחוזר כל יום הביתה), וקיצים מיוזעים אחרים. אני רוצה להגיד לכם כמה מילים, יולי־אוגוסט, ואני בטוח שתהיו מספיק פתוחים כדי לשמוע את זה דווקא ממני - שאני לגמרי איש של קיץ. וכן, אני סובלני ומכיל אפילו טיעונים בלתי סבירים של אוהבי חורף, כי אם אתם כל כך נהנים מקור ומגשם, אז תדליקו מזגן ותשפכו על עצמכם דלי מים, ותנו לנו, שוחרי הקיץ ליהנות.
אז יולי־אוגוסט, דווקא אני, שעושה לכם יחסי ציבור מצוינים במשך עשרה חודשים בשנה ומספר כמה שאתם מחבקים ומלטפים - וזה הרי בדיוק מה שכל יצור אנושי זקוק לו, חום וליטוף, בתוספת תחושת עונג של חופש, שלא לדבר על כך שעליכם נכתב שיר שלם כמו ״חום יולי אוגוסט״, בעוד על חודשים אחרים לא נכתבה אפילו פואמה (ותסלחו לי, אבל ״זוכר את נובמבר בלונים בלונים״ זה לא שיר, זה טמטום) - אז דווקא משום שאני בא ממקום אוהב, חשבתי שנסגור כמה דברים לפני שאתם מגיעים.

הקטע הזה, עם הזיעה בגב התחתון כשיושבים על כיסא המחשב מעור, למשל, אני הייתי יורד מזה. זה דורש מקלחת קרה, זה לא אסתטי ולא נעים. בנוסף, הייתי מבטל את שוברי הקופות שנקראים ״קומדיה רומנטית קלילה לקיץ״ או ״סרט אקשן חם״ - שאחרי צפייה יוצאים עם תחושות של בזבוז זמן וצרבת מפופקורן. תחושת בעעעע דומה, אגב,
מקבלים גם כשצורכים ״משקאות קיץ מרעננים״ מלאי סוכר ועשויי ברד, שתופסים את אזור ה״מעל האף״ במוח למשך עשר שניות שבהן כל אדם שברר בראשו מעדיף למות ובלבד להשתחרר ממנה (למה אף חוקר לא מצא פתרון לזה עדיין?). אז גם זה מיותר.
תופעות עונתיות נוספות, שמגיעות עם חודשי יולי־אוגוסט, הן כמובן מלחמה: בדרום, בצפון או בתרבות, וכן הניסוי המעניין של מה קורה אם שוכחים ילד קטן באוטו רותח. רמז: הוא נצלה. וגם נשתדל לזכור שלא לגעת בכלום כשנכנסים לאוטו רותח שעמד בשמש כי כל דבר שנוגעים בו הוא כמו לבה רותחת, ואז בטעות, כשמנסים לחגור, חייבים להחזיק בברזל שצורב את הגוף וגורם לכווייה בדרגה ארבע.
כמו כן, נתב״גינו האהוב, הקריר והמרווח בכל השנה מכנם לתוכו לקראת אוגוסט את כל שמונת מיליון הישראלים, כך שאנשים מעדיפים כבר להימחץ תחת כרסו המשתפלת של רני רהב בדרך למסיבת בריכה מאשר להידחף בתור לבדיקת המזוודות, וגרוע מזה, אין זמן לדיוטי־פרי. גרוע מזה 2 - לעמוד בבריכה של מלון באילת, באוגוסט, ולהשתכשך עם מיליון ערסים בני 11 שלא יצאו לחו״ל ויורקים לתוך המים. ולא, זה
לא גשם, הם באמת יורקים עלי. בכל אוגוסט, בכל שנה, בכל בריכה. ואין יולי־אוגוסט, ללא צילומים מיותרים של אושרי כהן על החוף, משחק את הפוצ׳כלומניק שלו.
החום, כנראה, גורם לנו לעשות מעשים הזויים, כמו להדליק בלילה מזגן על 18 מעלות ואז להתעטף בפוך כי קר - מעשה של דבר והיפוכו שאין בו שום היגיון. והיתושים, מה יש להם להגיד להגנתם? איזה הסבר יש לזמזום סביב האוזן במשך שעתיים? אם זה מעשה החיזור שלך, חמודה - אז לא, אני ממש לא בעניין. והודעה לחוקרי מכון וולקני - אני גם לא בעניין של פירות קיץ חדשים שהם תוצר של הזיווג בין זית עם פומלה, מלון עם חביתה ואיציק זוהר עם נטלי עטיה. תודה, אבל אני מסתפק בתפוח.
אז יולי־אוגוסט היקרים, הגעתם ואני הכי בעדכם, אבל נסו השנה להיות סולידיים יותר, שימו לב איך מרץ־ אפריל, או ינואר־פברואר אף פעם לא מזמינים מעשים קיצוניים, אלא באים וחולפים בשקט יחסי.
ואתם יודעים מה, אני חוזר בי, אולי ״זוכר את נובמבר בלונים בלונים״ זה כן שיר. אבל הוא מיותר ומעצבן, ממש כמו החורף.