יום הוא המועד האחרון שבו אמורה ממשלת יוון לפרוע את 1.6 מיליארד היורו לקרן המטבע הבינלאומית. ברור שהכסף לא ייפרע, אלא אם כן יצוץ ברגע האחרון אל הפיננסים מהמיתולוגיה היוונית (מובן שאין כזה ברפרטואר), וידאג לפרוע את הכסף.
יוון הסתבכה והסתכנה בפשיטת רגל ובגירושה מגוש היורו מהרבה סיבות. העיקרית היא שהמדינה, המבוססת בעיקר על תיירות, לא ידעה לחיות לפי מידותיה. היא ניצלה את נרפות מוסדות הפיקוח הפיננסיים האירופיים (הבנק האירופי המרכזי) והבינלאומיים (קרן המטבע הבינלאומית) כדי ליצור מראית עין של כלכלה יציבה. במקביל המשיכו היוונים באורחות חייהם המפנקים הכוללים מגזר ציבורי מנופח, שבוע עבודה מקוצר, תנאי פנסיה מפנקים וכלכלה שחורה המכסה על המציאות השחורה עוד יותר.
את כל הטוב הזה דאגה יוון לממן באמצעות הנפקת איגרות חוב של עשרות מיליארד יורו והגדלת מסגרת האוברדרפט מהבנקאי המנומנם המכונה ECB (הבנק המרכזי האירופי). כל המדדים הפיננסיים, ובראשם יחס החוב־תוצר שזינק לפני חמש שנים לשיא של 150%, הראו שיוון פוסעת לאט אבל בטוח לחדלות פירעון.

מהו יחס החוב־תוצר? בהשאלה מחשבון העובר ושב המשפחתי, ביחס בין האוברדרפט שלנו (חוב) להכנסות שאנחנו מייצרים (תוצר). ככל שהיחס הזה נמוך, מצבנו הפיננסי טוב יותר, ואנחנו, כמו גם הבנקאי שלנו, יכולים לישון בשקט.
אצלנו בישראל התברכנו בשנים האחרונים בירידה ביחס החוב־תוצר, שהגיע בשנה האחרונה ל־67%. היחס מושפע כאמור מהאופן שבו המדינה מממנת את פעילותה השוטפת (מה שמכונה הגירעון) ומצמיחת התוצר. ככל שהגירעון השוטף נמוך יותר והתוצר גבוה, האוברדרפט שלנו ילך ויצטמצם, או במילים אחרות, תלותנו במימון חיצוני תפחת. זאת הסיבה שנגידת בנק ישראל, בתוקף מעמדה כיועצת הכלכלית של הממשלה, לוחצת ללא הרף להקטין את הגירעון ולקבוע תווי יורד להולך לגירעון.
בתקציב 2016 אמור היה יעד הגירעון לרדת (לפי התחייבות הממשלה עצמה) ל־2% מהתוצר, ובשנים שלאחר מכן להמשיך לרדת. אלא שכפי שמסתמן השנה, הגירעון לא רק שלא ירד אלא ימשיך לעלות. ובכלל בשנים האחרונות מתחילים לזלזל משום מה בהשגת היעד.
ב־2015, בניגוד לתכנון המוקדם (גירעון של 3.4%), הגירעון יגיע ל־2.75% מהתוצר. ואולם כדי לממן את ההתחייבויות שניתנו למפלגות הקואליציה (7־8 מיליארד שקל) והתחייבויות נוספות מהעבר, החליט נתניהו שאין זה אסון אם הגירעון יתקרב ל־3%. כלומר לא רק שהגירעון לא ירד ל־2%, כפי שהממשלה התחייבה, ולא רק שלא יישאר על 2.5%, אלא שיעלה ל־2.9%.
כל גידול של עשירית האחוז בגירעון חוסך קיצוץ תקציבי (או לחלופין העלאת מסים) של כ־1.2 מיליארד שקל. העלאת הגירעון במחצית האחוז תחסוך הוצאה של כ־6 מיליארד שקל. אך משום שאין פתרונות קסם, ברור שהעלאת היעד תגרור גידול במצבת החוב של המדינה וגידול בנטל הוצאות הריבית הנאמדים כבר כיום ב־40 מיליארד שקל לשנה (כמעט כמו תקציב החינוך).
משחקי הגירעון עלולים להסתיים בבכי, בדיוק כמו סיפור הטרגדיה היוונית. ניתן היה להתחבר לצורך בהעלאת יעד הגירעון לטובת השקעה חד־פעמית בתשתיות, בתחבורה ציבורית, בחינוך (הפחתת הצפיפות בכיתות) או אפילו במערכת הבריאות. אבל מדוע באמת מגדילים הפעם את האוברדרפט?
כדי לממן את הגדלת קצבאות הילדים, פעילות מוסדות דת ותלמידי ישיבות, העלאת השכר לחיילי החובה ואולי כדי להפחית את המע״מ על מוצרי מזון בסיסיים. הכל חשוב. הכל חיוני, אבל לא במחיר של הגדלת האוברדרפט הלאומי.
אסור שנגידת בנק ישראל תתייחס בשוויון נפש לתופעה. אין לה הלוקסוס לביקורת המושמעת בחדרי חדרים. עליה לצעוק ולהזהיר מהסכנה. הממשלה מבינה רק מחאה ציבורית, כפי שהפנים קודמה סטנלי פישר.
יוון שכנתנו היא דוגמה מצוינת לתסריט שיקרה אצלנו אם נמשיך לזלזל. ולנו אין הבנק האירופי או קרן המטבע. אנחנו לגורלנו.