יש למישהו ספק שבסוף יצליח נתניהו להעביר את ״מתווה״ הגז שלו? אחרי שעקף את כל הוועדות וההצהרות; קמבן את הקבינט והממשלה הפחדניים והאופוזיציה המפוצלחת - את דיוויד גילה והנגידה, את כחלון וגלנט, את הכנסת, שהצביעה בלי להבין על מה; ואחרי שיתמרן גם את העם - יהיה לראש הממשלה המאושר ״מתווה״ מאושר. כלומר הסכם עם מונופול שישלוט בלעדית במאגר ״לווייתן״ במשך 15 שנה ויקבל את רוב תאוותו, כולל מחיר שיא ליחידת גז והקדמת יצוא הגז לחו״ל על צורכי ישראל (ובכסף שתרוויח המדינה מכך נקנה לנו גז זול יותר ממקורות אחרים. גאוני, לא?).
יכול להיות, ובסימן שאלה גדול מאוד, שעוד יהיו הישגים ציבוריים־כלכליים כלשהם ל״מתווה״. אולי. אם הפריץ, הסוס והיהודי לא יתפגרו. ובינתיים התוצאה מעורפלת כמו השקיפות הדלוחה והחמקנות הזדונית שבהן מתנהל ראש הממשלה. סימן השאלה גדול, כי מי יאמין לשטייניץ - שנלחם פעם בעוז בוויתורים לתשובה ו״נובל״ - ועכשיו שוב עם פרופ' ששינסקי הוא המוותר. לא סתם הישג לעמישראל, אומר קול אדוניו שטייניץ בהתרגשות פילוסופית, אלא הישג גדול מאוד לעמישראל. אז למה העקיפות, הקומבינות והעמימות? שקוף, יובל, שקוף.
אדונו עשה הכל להפחידנו גם ממחדל נורא בהפקת הגז וגייס שוב את האיראנים ואת תעשיית הגז שלהם (בלוף מניפולטיבי לדעת מקצוענים), וכמובן, גם את ההיבט הביטחוני. אז נתניהו השיג שוב את מה שרצה: הגז לא יישאר במעמקי הים, הח״כים, ילדים טובים, יקבלו 20 מיליון שקל כל אחד, והפופוליסטים שיקפצו לו. הוא לא קוסם או מכשף. הוא מין חלילן מהמלין שמוליך אותנו, העכברים, באף (איפה הימים שהיינו בהמות?) אל חורי הבולענים השחורים.

ומשהו על הדרוזים: אין מי שמערער על חלקם החשוב, על נאמנותם ועל תרומתם של בני העדה הדרוזית לישראל ולצה״ל. אם לערער, זה על אי קידום מספק במעמד הדרוזים, יישוביהם, השכלתם הגבוהה, קבלתם לעבודה במגזר הציבורי והפרטי ומתן זכויות ושוויון מלא. לכן טוב עשו הרמטכ״ל ושר הביטחון שהחליטו שמגויסי העדה ישרתו בכל היחידות, ככל מגויס יהודי, ולא בחטיבות עדתיות.
אבל יש עניין שאסור לעבור עליו: המארב שתוכנן במג׳דל שמס והלינץ' באמבולנס בפצועים הסורים ובמאבטחיהם היה מעשה דאעשי נפשע כמו החגיגה אחריו, שחייב בחקירה, באיתור הפורעים, בהוכחת מעשיהם ובמיצוי הדין איתם. רק אל תפקידו על החקירה את שוטרי יו״ש, שעדיין מגרדים קרקפת מול פעולות הטרור של נערי ״תג מחיר״, כמו מול תשבצי שכל. רבים מתושבי מג׳דל שמס והיישובים האחרים שם חיים עדיין לפי שעון 1967, ורואים עצמם כנכבשים, הנאמנים לאסד ולמשטרו. הם משוכנעים שנערצם, שקרס ושמועד חיסולו - הלאומי או הפיזי - קרוב, יתגבר כאיירון־מן על כל אויביו. לכן כמה מהם פועלים ברוחו, כשכל האמצעים כשרים ולא חשוב מי הנפגע.
ספק אם תושבי הכפר ח׳אדר והר הדרוזים רוצים בכלל בעזרתנו. אף פעם לא ראו בישראל שותפה לגורלם. הדרוזים הם שבט לוחמים שיוכל לעמוד, כמו הכורדים, מול צבא פורעים מרושעים. ישראל יכולה לסייע להם בייעוץ, בנשק ובעזרה לנפגעים, בלי שתילחץ להשתתף פיזית במלחמה. ואת בריוני המארב במג׳דל שמס יש לחשוף, לשפוט ולהעניש. גם זו הרתעה.