בשבוע האחרון אירעו בגדה המערבית 11 פיגועים או ניסיונות לפיגועים. שלושה מהם, שבהם נעשה שימוש בנשק ובאש חיה, הותירו אחריהם שני הרוגים ועוד פצועים. המצב היה יכול להיות גרוע לאין שיעור אלמלא הצליח השב”כ לסכל בשנה האחרונה יותר מ-100 תוכניות וכוונות של חמאס לבצע פיגועים.
ראש השב”כ יורם כהן הודה אתמול בוועדת החוץ והביטחון כי מאז 2014 נרשמו יותר מ-1,800 אירועים שכללו זריקת אבנים, בקבוקי תבערה, דקירות ושימוש בנשק חם. ב-2012 תיעד השב”כ פחות מ-700 אירועים מסוג זה. ברור שה”שטח מבעבע”, אך בצה”ל ובמערכת הביטחון מעדיפים לדבר על “רצף אירועים” ועל “פיגועי בודדים”. מציינים גם שאווירת חג הרמדאן אולי מעוררת ומדרבנת פלסטינים לבצע פיגועים עם נשק קר או חם נגד כוחות הביטחון ונגד מתנחלים ביוזמתם שלהם.
מכל מקום, הס מלהזכיר במערכת הביטחון את המילה אינתיפאדה. אז נכון, זו לא התקוממות עממית מהסוג שהכרנו בשתי הפעמים הקודמות - בסוף שנות ה-80 ובראשית המאה ה-21 . בלי ספק, המצב כיום שונה. הפעם, הרשות הפלסטינית או ארגוניה לא עומדים מאחורי ההתארגנויות או האירועים. הם דווקא מתנגדים וממשיכים בשיתוף הפעולה – המילה המכובסת היא תיאום ביטחוני - עם צה”ל והשב”כ במאמצים לסכל אותם.
אך תהיה זו טעות להתבונן במציאות המתהווה מבעד למשקפות של העבר. זו תכונה שמיוחסת לגנרלים, שאומרים עליהם שהם מתכוננים למלחמות העתיד על סמך ניסיונם במלחמות עבר.
הטרמינולוגיה לא חשובה. מה שקובע היא המציאות, שיש להתבונן בה בעיניים נכוחות. הפלסטינים בגדה מתנגדים לכיבוש הישראלי - גם כעת, 48 שנים לאחר מלחמת ששת הימים - ומסרבים להשלים עם המצב, שביטוייו הם התנחלויות נוספות, הפקעת אדמות, מחסומי דרכים והגבלות וחיים כאזרחים מסוג ב’ או מטה מזה.
נכון, תוכנית הלימודים הפלסטינית אינה מקדמת רעיונות של דו-קיום וכלי התקשורת שלה מנהלים מערכת הסתה. אך שורש הבעיה הוא היעדרו של אופק מדיני וקרן של תקווה לשינוי המצב ולעתיד טוב יותר. תהליך מדיני לא יהיה כששר הביטחון אינו מאמין בכך וראש הממשלה, שהתחייב לרעיון של שתי מדינות, עושה הכל כדי לטרפדו.
במצב כזה, כל מה שנותר לצה”ל ולשב”כ הוא להלך על ביצים - להפעיל אמצעי מודיעין, לתגבר כוחות, לפעול לאיתור ולמעצר חשודים בפעילות הטרור, אך הכל במינון ובאיזון שיאפשר איכשהו לחיי הפלסטינים להמשיך ולהתנהל במראית עין של שגרה. עד לאירוע הבא, או הגרוע מכל - להתפוצצות בהיקף נרחב.