כשברחבת בית הכנסת של כוכב השחר נישאו הספדים קורעי לב למלאכי משה רוזנפלד הי"ד, עמד חני (חנניה כהן) חברו הטוב של מלאכי, ליד הקבר לבד. אחרי דקות ארוכות שבהן הביט בבור הפעור, טיפס על הגבעה המביטה על בית העלמין ושם ישב שעות ארוכות עד שהסתיימו ההספדים, עד שמסע ההלוויה יגיע לבית הקברות ועד שיכסה העפר את מלאכי. 



חנניה היה הנהג ברכב שנפגע מצרור היריות הקטלני בלילה הארור ההוא. הוא היה זה ששמע את חברו שישב לידו אומר את מילותיו האחרונות, הוא היה זה שהזעיק את הכוחות וטיפל בו. רק אחרי שפינו את כל חבריו באמבולנס, הסכים שיטפלו גם בו ויסיעו אותו לבית החולים, לא לפני שהזעיק את אחד מחבריו שלא נפגעו להיות ליד מלאכי עד שיגיעו הוריו. 
 
אמא של חני דואגת לו. היא אומרת: "התחושה נוראית. מצד אחד, קיבלתי מתנה, ומצד שני, אנחנו קוברים את החבר הכי טוב של הבן שלי. אני מפחדת עליו". היא רצה במעלה הגבעה בשמש הקופחת לשמור על בנה. הסטנט של האינפוזיה עדיין בפנים. הוא שוחרר מבית החולים רק כדי להשתתף בהלוויה. מצבו הגופני קל, מצבו הנפשי כבד מאוד. 
 

מלאכי דימם שעות ארוכות. הוא ספג שני כדורים בבטנו וכדור אחד בעורק ראשי בירך, עבר סדרת ניתוחים שארכו כשש שעות, והרופאים נאבקו על חייו במשך 14 שעות. משפחתו וחבריו התפללו בסמוך לחדר ביחידה לטיפול נמרץ בשערי צדק בירושלים, שם הוא אושפז. רוזנפלד קיבל עשרות מנות דם אך ללא הועיל. לבסוף נאלצו הרופאים לקבוע את מותו. 
 
מאז היוודע דבר פציעתו ועד לקבלת הבשורה המרה, התקבצו בני משפחה וחברים מחוץ לחדר שבו שכב במחלקת טיפול נמרץ. לפנות ערב נקראו בני המשפחה, הוריו ושבעת אחיו ואחיותיו להיפרד ממנו. 
 
מלאכי הוא בנם של אליעזר ושרה רוזנפלד, מוותיקי היישוב כוכב השחר. אליעזר רוזנפלד איבד את אחיו, יצחק, כשהיה בסוף קורס מט"קים והוא בן 22. שנתיים לאחר מכן נולד לזוג בן בכור והם קראו לו יצחק. יצחקי היה טייס מצטיין שנהרג לפני כ־13 שנים בטיול בשיטפון נחל צאלים, בן 22 היה במותו.
אליעזר הוא נגן כלי נשיפה מוערך, שהוציא סדרת דיסקים ידועה בשם "הניגון שבלב". המוזיקה היא שהחזיקה אותו ואת משפחתו במשברים הגדולים שפקדו אותם, והיא זו שנתנה לו כוחות. שרה, אשתו, היא עובדת סוציאלית שהקימה את "מרכז גוונים" בשער בנימין. לאחר מותו של יצחקי הביא הזוג לעולם עוד שני ילדים מתוך החלטה לדבוק בחיים. 
 
המשפחה רצתה לקבור את מלאכי בהר הרצל, ליד יצחקי. אולם כשלא התאפשר, הוחלט לקיים את ההלוויה בכוכב השחר, היישוב שבו גדל ואהב. ההלוויה ארכה שעות ארוכות, שבהן ספדו לו אחיותיו, הוריו וחבריו ונציגי הממשלה. 
 
מתוך הכאב העצום, האובדן הנורא שאין מילים לתאר אותו והתחושה של האדם המאמין שאינו מבין למה הוא מקבל שוב ושוב את המכות הנוראיות מכל, שר אליעזר כלפי שמיים. בספר דברים נאמרת הקללה־נבואה הנוראה "ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא" (דברים, לא). כלומר, אני (אלוהים) אעדר מהמציאות, אסתיר את פני ולא אשמור עליך. התקופה הזאת נקראת "הסתר פנים". יש יהודים מאמינים שמסבירים את שואת יהודי אירופה כתקופה של הסתר פנים. 



מלאכי רוזנפלד מובא למנוחות. צילום: קרני אלדד

 
רבי נחמן מסביר בספרו ליקוטי מוהר"ן: "ואפילו בהסתרה שבתוך ההסתרה בוודאי גם שם נמצא ה' יתברך. גם מאחורי הדברים הקשים העוברים עליך, אני עומד". זה מה ששר אליעזר רוזנפלד לבנו ולאלוהים, ובאמצע השיר אמר "מלאכי, שיר איתנו". 

האחים שלי

עירית אחותו אמרה מעל הקבר: "לא האמנו ולא רצינו להאמין שהגורל תפס דווקא אותך. מל שלנו, המלך, הבלתי מנוצח, הכל יכול, הכל יודע. בגיל 3 חישבת לנו גימטריות בשיא המהירות, שלך הייתה ברורה מאליה. איך שמחת בנו, במשפחה... בשבתות כשהיינו באים היית לוקח את כל הקטנים, משחק איתם ועושה אימוני כדורגל, מלטף ומחלק סוכריות. מלצ'וק שלנו, כולנו כל כך אוהבים אותך... איך נסתדר בלעדיך, מלאכי? איך נעבור את זה שוב? 
 
"ידענו תמיד שאתה תהיה המליאן של המשפחה, שתבנה לנו טירה שכולנו נגור בה יחד, כמו שאבא רוצה. חיכינו בכיליון עיניים לראות את הכלה שתביא הביתה, יפה חכמה, גבוהה וצינית כמוך. מלצ'וק שלנו, הלכת מאיתנו. הלב מסרב להאמין ולעכל, העיניים מסרבות להפסיק לדמוע".
 
טל, אחותו הקטנה, ספדה לו: "בגיל שנה, 11 חודשים ויומיים קיבלתי אותך, אח קטן, תינוק יפה עם עיניים כהות ומבט חכם. גדלנו ביחד די צמוד, רבנו כמו שרק אחים יודעים לריב, וגם להתחבק ולצחוק. ישנת במיטת קומתיים מעלי וסיפרנו חלומות וסיפורים אחד לשני. גדלנו ביחד, וכששאלו אם אנחנו תאומים התעצבנתי שאתה יותר גבוה ממני. כשהתבגרנו הקשר רק העמיק. ועכשיו, בגיל 27 ושבעה חודשים ו־12 ימים, אתה הולך לי, וזה לגמרי לא מספיק. הכאב שורף ומשתלט על כל הגוף ולא משאיר מקום לשום דבר אחר, אפילו לא לאוויר. איך נעבור את זה בלי התמיכה שלך, החיבוק והציניות שעוזרת קצת לפוגג את הכאב". 
 
מלאכי היה אחראי למשפחתיות, להווי המיוחד של משפחת רוזנפלד. בפסח האחרון, למשל, המציא משחק "המרוץ ליצחקי", מין "חפש את המטמון" ברחבי בקעת הירדן, בעקבות האח הגדול שנפטר. הוא המציא רמזים, חילק לקבוצות, נסע עם אמו למסע מקדים להכין ולראות את השטח, חשב על משימות מאתגרות ומקוריות והפיק יום זיכרון אתגרי לתפארת. הוא לא רצה להתחרות באמת, אבל הוא הגיע ליצחקי ראשון", אמרה בזעזוע אחותו הגדולה, הדס.  
לפני כמה שנים התגלתה בגופו של מלאכי מחלת הקרוהן. הוא התמודד עם המחלה ותסמיניה בגבורה, בכוח רצון יוצא דופן, ואפילו צם ארבעה חודשים במסגרת הטיפול בה. אבל המערכת החיסונית שלו הייתה חלשה ולעתים קרובות חלה. "בחור צעיר ובריא היה מתקשה להתמודד עם הפציעה, מלאכי לא כל שכן", אמרה ידידת המשפחה. 
 
כשיצחקי נהרג הוא תפס את המושכות בבית, היה ה"הורה השלישי", שותף בחינוך של הילדים הקטנים ממנו. בשל היותו אח שכול וחולה קרוהן היה פטור משירות צבאי, שאליו התנדב מיוזמתו ושירת ביחידה סודית של חיל המודיעין. בכל ערב היה שב הביתה, אל משפחתו שאליה היה קשור כל כך. עד מותו, בגיל 26, המשיך להתגורר בבית מבחירה. 
 
בהספדיהם דיברו האחים על ההופעה האצילית של מלאכי. "כל ערב שבת היינו מחכים לראות איזו הופעה דפקת הפעם. היית יורד בנונשלנטיות במדרגות, חולצה מגוהצת, נעליים מצוחצחות, רזה וחתיך וגבוה".   
 
בעמודי הפייסבוק של החברים והמשפחה השתנה הסטטוס לתמונה של יצחקי ומלאכי, ועליה הכיתוב "האחים שלי". הם מאמינים שאם הרבה אנשים יחליפו את התמונה שלהם, המשפחה תרגיש תמיכה רחבה יותר, שאולי תעזור ולו במעט לעבור את התקופה הנוראה הזאת. 

"הם לא מפחדים"

מלאכי היה על סף סיום תואר באוניברסיטה העברית במסלול פכ"ם (פילוסופיה, כלכלה ומדעי המדינה). זהו מסלול ייחודי שבו לומדים כ־50 סטודנטים במחזור, שנחטפים לאחר מכן למשרדי הממשלה השונים, לבנקים הגדולים ולחברות המובילות. מלאכי היה ביניהם וכבר קיבל הצעות עבודה מפתות.  
"את הלימודים הקשים הוא עבר בדילוגים, בלי להתאמץ יותר מדי", מספר רחמים בן סעדון, חבר קרוב. "גם בתקופת המבחנים הוא לא ויתר על כדורסל, על כדורגל, על סרט פעם בשבוע. הוא אהב את החיים. הוא ידע להכיל כל אחד והיה נותן לכולם את ההרגשה הכי טובה. כל אחד מחבריו הרגיש שהוא היה החבר הכי קרוב שלו. כל מה שאומרים עליו לא יצליח לגעת במי שהוא היה". 
 
יאיר הופר, שישב מאחורי מלאכי בנסיעה הנוראה ההיא, מספר, "חזרנו ממשחק כדורסל בעלי, ראינו רכב נוסע לאט ולא הבנו למה הוא נסע כך. פתאום הרגשנו שיורים עלינו. זה משהו ששומעים בחדשות, שקורה לאחרים. אתה לא דואג מזה כי אתה חושב שמה הסיכוי שזה יקרה לך. אז צריך לדעת שזה יכול לקרות וצריך למצוא פתרונות לדברים האלה. הם לא מפחדים לעשות את זה, כי אין להם מה להפסיד. במקרה הכי גרוע ישלחו אותם לכלא לתנאים יותר טובים מהבית, יממנו להם תואר, אנחנו נראה אותם אוכלים את סעודות השחיתות שלהם. אין להם מה להפסיד, לנו יש מה להפסיד.
 
"ברגע הירי אין הרבה מה לעשות. אתה מתכווץ. זאת תחושה איומה של חוסר אונים. מישהו כרגע החליט שהוא רוצה לקחת את החיים שלך והם בידיים שלו לחלוטין. זה יכול לקרות לכל אחד וצריך לטפל בזה. ומי שמפחד לטפל בזה יש לו בעיה, כי זאת המדינה שלנו ואנחנו צריכים לשלוט בה בחוזקה".  
 
הופר מתנער מהמשמעות הנלוות למילה "מתנחלים". "אני מתנחל, מה זה אומר? שגרתי בירושלים וחיפשתי מקום נחמד לגדל בו את הילדים שלי. אני נשוי ואבא לשני ילדים. אני סטודנט ואני עובד קשה מאוד בשביל שנוכל לחיות כמו שצריך. אף אחד לא מממן אותנו. המדינה לא נותנת לנו כסף ולא בטיח. אז מה, שומעים שזה מתנחלים, אז זה בסדר? כי אנחנו 'גוזלי קרקעות'?! אז לא, אנחנו מאמינים שארץ ישראל היא שלנו וזכותנו לגור בה. מעולם לא פגעתי בערבי, מעולם לא הזקתי לערבי". 
 
מעל קברו הטרי של מלאכי דיבר גם דודו, אחיו של אליעזר, שביקש סליחה משרה והילדים כי את ההספד הזה הוא מקדיש לאחיו הגדול. "אח שלי היקר עוטף את כל העולם באהבה, למה? 'ויפתח ה' את פי האתון ותאמר לבלעם, מה עשיתי לך כי הכיתני שלוש פעמים?!' מה זה שלוש פעמים, ריבונו של עולם, מה עשה אח שלי? הכי לגרמניה חזרנו, לרחובות אירופה האפלים שבהם דם יהודי למרמס? האין ריבון בארץ, האם הריבונות היא על גז בים? ריבונות היא על האדמה והאדם. אליעזר אחי היקר, איכה נישא שברך הגדול? איך נקים אותך מעפרך?". 
 
וענה לו אליעזר, האב השכול שכל כך מכיר את השכול והאבל, "מה לא עשינו טוב, ריבונו של עולם, שזו הפעם השלישית? איזו זכות זאת להיקבר באדמה הקדושה הזאת. יצחקי, תקבל אותו למעלה. שאו שערים ראשיכם, יבוא מלך הכבוד, מיהו זה מלך הכבוד? מלאכי מלך הכבוד. כשאתה פוגש אותו (את הקדוש ברוך הוא - ק"א) תגיד לו שאתה יהודי גאה".
 
ורק הדס, אחותו הגדולה, לא הייתה מוכנה לקבל את הדין, וביקשה שוב ושוב לעצור הכל, ולהוציא מקברו את מלאכי אהובה