ירדן היא בעלת הברית החשובה ביותר של ישראל במזרח התיכון. זה עשרות שנים שהן חולקות אינטרסים משותפים, מקיימות שיתוף פעולה ביטחוני הדוק בשמירת הגבולות ותיאום אסטרטגי בתחומים שונים. הדבר נובע ממצבן הגיאופוליטי, אף שלא מדובר ביחסים שוויוניים: ירדן תלויה בישראל יותר מאשר ישראל בירדן.

הסכם השלום שנחתם בין המדינות ב-1994 רק העניק את הגושפנקה המשפטית למצב היחסים המיוחד של שלום דה־פקטו, שהיה קיים עוד קודם לכן ותחילתו לפני כשישה עשורים. בית המלוכה ההאשמי ראה ורואה בישראל את המשענת לשרידותו ולקיומו, כפי שהוכיחו גם תקדימי העבר. ישראל היא מעין פוליסת הביטוח של ירדן. ישראל מצדה רואה בירדן אזור חיץ מפני איומים שמקורם במזרח. בעבר היה זה צבא עיראק שחצה פעמיים את ירדן כדי להילחם בה, ב־1948 וב־1967. כיום הסכנה מהמזרח, לפחות בפוטנציה, היא דאע"ש, החולש על שטחים נרחבים בעיראק ובסוריה ומנסה לחדור לירדן - לפי שעה ללא הצלחה.



אבל בתקופה האחרונה נבקעים סדקים בקשר המיוחד בין שתי המדינות. שתי סוגיות פוגעות ביחסים: האחת היא התנגדות ישראל לכך שירדן תרכוש מטוסים ללא טייס, והשנייה היא החלטת הקבינט להקים גדר מערכת לאורך הגבול המזרחי.

ברית האינטרסים

בעבר נחלצה ישראל לעזרת בית המלוכה ההאשמי כמה פעמים וסייעה להצלת חייו של חוסיין, אביו של המלך הנוכחי עבדאללה. ב־1958 אפשרה ישראל למטוסים בריטיים עם צנחנים, שנחלצו לעזרת חוסיין, לחלוף במרחבה האווירי, ובכך לסכל את מאמציו של נשיא מצרים עבדול גמאל נאצר לחולל הפיכה נגד בית המלוכה; לפחות פעמיים בשנות ה־50 וה־60 העביר המודיעין הישראלי מידע שהציל את חייו של חוסיין מפני ניסיונות של שליחי נאצר לחסלו; וב־1970 ריכזה ישראל כוחות ליד הגבול הירדני ואיימה כי חיל האוויר שלה ייחלץ לעזרת צבא ירדן אם סוריה לא תסיג לגבולה את כוחותיה שפלשו לממלכה.

עד לחתימה על הסכם השלום, היחסים היו חשאיים לחלוטין, כשחוסיין ועוזריו הנאמנים נועדו בעשרות פגישות חשאיות עם נציגים ישראלים, כולל ראשי ממשלות, שרי חוץ וביטחון, רמטכ"לים וראשי מוסד. המפגש הראשון היה ב־1963 והתקיים עם מנכ"ל משרד ראש הממשלה יעקב הרצוג בקליניקה הפרטית של ד"ר הרברט עמנואל, רופאו היהודי של המלך. כעבור שנתיים נועד המלך עם שרת החוץ גולדה מאיר בווילה פרטית בפריז שהעמיד לרשותם יהודי אמיד.

המפגשים התחדשו ביתר שאת לאחר מלחמת ששת הימים ביוני 67', אף שבמהלכה איבד המלך את הגדה המערבית לאחר שהתפתה לקריאתו של נאצר, יריבו המושבע, והצטרף לקרבות נגד צה"ל. זו עהייתה אולי הטעות הגדולה ביותר שביצע המלך הירדני. טעות נוספת, אם כי חמורה פחות, עשה כשלא הצטרף במלחמת יום הכיפורים למתקפת הפתע של צבאות מצרים וסוריה. אם היה עושה זאת, אולי היה מצליח לכפות על ישראל להחזיר לידיו חלקים מהגדה, כפי שמצרים השיגה חלקים מסיני, וסוריה שטחים קטנים ברמת הגולן.


המלך עבדאללה. צילום: רויטרס

במקום זאת נקט המלך צעד בלתי נתפס, עד כדי סיכון חייו. כשבועיים לפני המלחמה הוא יזם פגישה עם ראש הממשלה גולדה מאיר. בפגישה, שהתקיימה במטה המוסד בגלילות, הזהיר כי המצרים והסורים מתכוונים לצאת למתקפת פתע. המלך לא ידע לנקוב בתאריך המדויק, אך הדגיש כי המתקפה צפויה להיות בקרוב. חוסיין הסתמך על מקור טוב בסוריה. לימים התברר למודיעין הישראלי כי אותו מקור היה גנרל בצבא סוריה, שהופעל בידי המודיעין הירדני והיה שותף סוד לתוכניות המלחמה. מאיר וראשי המדינה לא התייחסו ברצינות לאזהרתו של המלך, כפי שהתעלמו גם משאר הסימנים המעידים שנאספו ממקורות מודיעין טובים, על המלחמה המתרגשת ובאה.

שיתוף הפעולה בין המדינות מתבסס על אינטרסים משותפים ברמה האסטרטגית, אף שמעת לעת התגלעו גם מחלוקות, שהובילו למשברים ביחסים. החמורה שבהן הייתה ב־1996, כשראש הממשלה בנימין נתניהו אישר לראש המוסד דני יתום לשלוח את לוחמיו לירדן בניסיון להתנקש בחיי מנהיג חמאס חאלד משעל. המלך, שראה במבצע הכושל "תקיעת סכין בגב", שקל לנתק את הקשרים הדיפלומטיים ולהפסיק את שיתוף הפעולה החשאי, אך בסופו של דבר התגבר על תחושת העלבון והבין כי היחסים עם ישראל חיוניים לו ולממלכתו.

בבסיס מערכת יחסים עומדת התפיסה שלשתי המדינות יש יריבים משותפים. בעבר היו אלה מצרים של נאצר וסוריה של חאפז אל־אסד. כיום חדלה סוריה מלהוות איום, לא על ירדן ולא על ישראל. על רקע מלחמת האזרחים המתחוללת בה זה יותר מארבע שנים, היא חדלה למעשה להתקיים כמדינה. היא מפוצלת למובלעות וחלקיה נשלטים בידי דאע"ש, אל־קאעידה, צבא סוריה החופשית ומיליציות כורדיות ודרוזיות. בשאר אסד שולט רק על כ־20% משטח המדינה, הכולל את דמשק ואת רצועת החוף, מעוזה של העדה העלווית (השיעית).

בנוסף, ההנהגות בשתי המדינות ראו ורואות בפלסטינים אויב המאיים על האינטרסים הלאומיים והביטחוניים שלהן. בעזרת מהלכים צבאיים ודיפלומטיים הצליחו שתי המדינות בשיטתיות, מאז 1947, למנוע הקמת מדינה פלסטינית. גם כיום נתניהו, למרות מראית העין של תמיכתו במתווה "שתי המדינות", והמלך עבדאללה, התומך בפומבי בהקמת מדינה פלסטינית, אינם מעוניינים שתקום ביניהם מדינת סנדוויץ' פלסטינית.

שיתוף הפעולה הביטחוני מתורגם מעת לעת למהלכים טקטיים, בעיקר בתחום המאבק בטרור ושמירה על גבולות. שתי המדינות רואות בארגוני טרור במזרח התיכון, כמו חמאס, חיזבאללה אל־קאעידה או דאע"ש, אויבים מסוכנים המאיימים על קיומן, והן נלחמות בהם עד חורמה גם במסגרת המאבק הבינלאומי בטרור העולמי.

הנה דוגמה לשיתוף פעולה כזה. ב־2006 העבירו אנשי מודיעין ירדנים לידיהם של אנשי שב"כ בגשר אלנבי את מרוואן ג'בור, פלסטיני שמוצאו בעזה. ג'בור יצא לאפגניסטן כדי להצטרף לאל־ קאעידה. הוא נעצר בידי שירותי המודיעין של ארה"ב ופקיסטן, עונה בידי חוקרים משתי המדינות, ואחר כך הועבר להמשך החקירות והעינויים בירדן. כשנמסר לידי השב"כ אמר לו אחד ממקבלי פניו "ברוך הבא, אוסמה בן לאדן". ג'בור נחקר בישראל ואחר כך הועבר לעזה.

עבדאללה והפליטים

בין ישראל לירדן מתקיים "שלום קר". יש יחסים דיפלומטיים מלאים, מתקיים סחר בהיקף לא גדול, ושתי המדינות חתומות על הסכם של אזור סחר חופשי. אנשי עסקים ישראלים מצליחים מעת לעת, בעזרת שותפים בירדן, למכור סחורות חקלאיות ומוצרי תעשייה לעיראק, לכורדיסטן, למדינות המפרץ ולסעודיה.

ישראל גם מספקת לירדן, על פי תנאי חוזה השלום, כ־50 מיליון קוב מים בשנה. יש גם שיתוף פעולה בתחום איכות הסביבה, פיתוח אזור ים המלח, הדברת מזיקים ועוד. אך זה מעט מדי. להנהגה הירדנית היו ציפיות גדולות שהסכם השלום יניב להם דיבידנדים כלכליים ויסייע לשגשוג כלכלת המדינה. זה לא קרה. גם אם יתממש ההסכם שנחתם לאחרונה בין המדינות (למרות התנגדות קשה מצד גורמי אופוזיציה, בעיקר האחים המוסלמים בירדן), ולפיו תספק ישראל גז מהשדות בים התיכון, זה יהיה מעט מדי ומאוחר מדי.

יודגש כי ה"קלף" הירדני היה אחד הנימוקים החשובים למאמציו של ראש הממשלה, בגיבוי שגריר ארה"ב בישראל דן שפירו, לשכנע את הממשלה, את חברי הכנסת ואת הציבור להעביר את מתווה הגז, שלפי שעה מתעכב משום שאין לו רוב בכנסת ומבקר המדינה קורא שלא להעבירו עד לגמר הבדיקה.

בשני העשורים האחרונים הולך ומחמיר מצבה של הממלכה ההאשמית, שאוכלוסייתה מונה שמונה מיליון איש, וזאת בשל גלי הפליטים המגיעים אליה. תחילה בעקבות שתי הפלישות של צבא ארה"ב לעיראק ב־1991 וב־2003, וזה יותר מארבע שנים על רקע מלחמת האזרחים בסוריה. על אדמת ירדן שוהים יותר ממיליון פליטים. כלכלתה במצב קשה והיא זקוקה לסיוע בינלאומי תמידי כדי לטפל בפליטים, אך הוא מגיע במשורה.

גם על השתתפותה בקואליציה הבינלאומית הנלחמת בסוריה משלמת ירדן מחיר כבד. אחד מטייסיה שנפל בשבי דאע"ש הוצא להורג בשריפה, כפי שנראה בקליפ הזוועה שפורסם. הסיוע מארה"ב, מסעודיה וממדינות המפרץ כתגמול על נכונותה לאמן בשטחה יחידות של המורדים אינו מספק. על גבולותיה - 180 ק"מ עם עיראק ו־350 ק"מ עם סוריה - מאיימים אנשי דאע"ש ואל־קאעידה.

על רקע מצוקה זו חשה ירדן כי גם ישראל מפנה לה עורף. בממסד הירדני יש כעס על ישראל, שמפעילה לחץ כבד על הממשל האמריקאי לבל יספק לצבא הירדני מטוסים ללא טייס. על פי דיווחים בכלי תקשורת במערב, ירדן מבקשת לקבל את המל"טים כדי להגן טוב יותר על גבולותיה בשתי החזיתות. אך מערכת הביטחון של ישראל מתנגדת שלשכנה ממזרח יהיו מל"טים התקפיים. מקור ביטחוני אישר ל"מעריב־סופהשבוע" כי ההתנגדות של ישראל היא רק למל"טים תוקפים: "אין לנו כל התנגדות שירדן תצטייד במל"טים למשימות תצפית ומודיעין".

מהלך נוסף שהתקבל באכזבה רבה בעמאן הוא החלטת הקבינט המדיני־ביטחוני השבוע להתחיל בבניית גדר מערכת עם אמצעי תצפית, חיישנים ומכשולי קרקע לאורך הגבול עם ירדן. מדובר בגבול של 235 ק"מ ועוד 100 ק"מ בבקעת הירדן והגדה המערבית. מאפייני הגדר יהיו דומים לגדרות שיש לאורך כל גבול ישראל עם מצרים והגבול עם סוריה ברמת הגולן. עלות המיזם כ־3 מיליארד שקל.

לפי ההחלטה, תוקם בשלב זה גדר באורך 30 ק"מ מאילת צפונה ועד למקום שבו ייבנה בעתיד שדה תעופה חדש, שיחליף את השדה הקטן והמיושן בעיר. בניית הקטע הראשון תעלה כ־200 מיליון שקל. שדה התעופה, אגב, ייבנה במרחק של כ־200 מטרים בלבד משטח ירדן.

מאחורי ההחלטה עומדים כמה סיבות וחששות. ראש הממשלה ושריו, שהציבו את המאבק בהסתננות מהגרי עבודה ופליטים מאפריקה דרך סיני גבוה בסדר העדיפויות הפוליטי שלהם, משרטטים בשנה האחרונה תרחיש אימים חדש, ולפיו לא יעבור זמן רב עד שמהגרים אפריקאים או אסייתים, שהגדר עם מצרים בלמה לחלוטין את הסתננותם לישראל, יעקפו את המכשול, יחדרו לירדן וממנה דרך הגבול הפרוץ לישראל. עבור נתניהו והשרים הקמת המכשול החשוב ימנע את סכנת ההסתננות.

לפני כמה חודשים הסביר קצין בכיר באוגדה המרחבית של אילת כי הקמת שדה התעופה מצריכה שינויים באמצעי ההגנה בקו הגבול. אך במערכת הביטחון רואים בהקמת הגדר מהלך גדול יותר מאבטחת שדה התעופה. להערכת קצינים בכירים בצה"ל, הגדר תהווה תרומה חשובה לחיזוק הביטחון בגבול המשותף, בעיקר כאמצעי שיצמצם את הסכנה מצד ארגוני טרור אסלאמיים קיצוניים לפעול בעתיד משטח ירדן.

נתניהו, יעלון וראשי מערכת המודיעין והביטחון מודעים היטב לרגישות שבקבלת ההחלטה על בניית הגדר ולאופן שבו היא התקבלה בירדן. משום כך, בהודעה די חריגה שפרסמה הממשלה בעקבות ההחלטה נאמר כי הגדר תוקם בצד הישראלי של הגבול, וכי זו "לא תפגע בריבונותה של הממלכה הירדנית ההאשמית ובאינטרסים הלאומיים שלה, שיכובדו". אך ספק רב אם ההודעה הרגיעה או ריככה את הכעס בבית המלוכה. יותר משבירדן חוששים מפני האפשרות שישראל "תנגוס" בשטחה באזור הגבול, הם מבינים היטב את המשמעות כי בירושלים חוששים מיציבותו העתידית של המשטר ההאשמי.

במילים אחרות, בשתי ההחלטות של בניית הגדר והמאמץ למנוע מירדן להצטייד במל"טי תקיפה, יש יותר ממסר כי על אף שיתוף הפעולה ההדוק, ישראל אינה סומכת על ירדן וחוששת מפני סכנות שעלולות לערער את המשטר ההאשמי.

melmanyossi1950@gmail.com