אחת ההבטחות הגדולות של העולם המערבי היא שהצלחה מקצועית תביא לך אושר. על בסיס ההבטחה הזו, מאות מיליוני אנשים מקריבים את עצמם מדי יום לאלוהי הקריירה. גם אני ביניהם. והאמת היא שאין לי מושג למה אני עושה את זה, כי ככל שאני מתקדם מקצועית, אני לא הופך למאושר יותר אלא רק לחרדתי יותר. למעשה, מה שקורה זה שככל שאני מתקדם, נפתחות בפני יותר דלתות ויותר אופציות, וזה רק גורם לי להיכנס לפאניקה ולבלות את כל היום בניסיונות להבין אם עשיתי טעות כשאמרתי "לא" לאפשרות הזו או לאפשרות ההיא.
 
זה לא שאין תגמול מסוים על התקדמות מקצועית. אני אכן מרגיש מסופק כשאני מצליח לעלות עוד שלב בסולם המקצועי ולכבוש עוד יעד, אבל לומר לכם את האמת? אני לא בטוח שמדובר בהרגשת סיפוק כל כך היסטרית, עד שהיא מפצה על חוסר הנוכחות שלי בחיי הילד והאישה ועל חוסר השינה הכללי.
בעבר זה היה שונה. בעבר היו לי סיבות טובות להקריב את עצמי על מזבח הקריירה. הסיבה הראשונה הייתה בשביל להשיג נשים. הקטע הוא שהבטחת־העל שהצלחה מקצועית תביא לך אושר, גוררת עמה הבטחת משנה שאומרת שאם תשיג בן זוג שמצליח מקצועית, תרגיש טוב עם עצמך כמו שנראה לך שהוא מרגיש טוב עם עצמו. זה מה שגורם לאנשים להימשך לפרטנרים מצליחים. ואני ידעתי את זה, אז עבדתי קשה מתוך ידיעה ברורה שככל שאצליח, כך אשדרג בקלות רבה יותר את חיי האהבה שלי. העניין הוא שעכשיו אני כבר נשוי, מצאתי את האישה שלי, ואין לי דחף להתקדם מקצועית מתוך רעב רומנטי או מיני.
 
הסיבה השנייה הייתה להתקרב לאבי. עובדתית, ככל שהיחסים שלי עם מקצוע הכתיבה התקדמו ופרחו, כך גם היחסים שלי עם אבא שלי התקדמו ופרחו. מראש התחלתי להתעניין בכתיבה מתוך ניסיון למצוא שפה משותפת איתו (מה שהסתבר כהימור נכון, כי אכן נושא הכתיבה חיבר בינינו כמו ששום דבר אחר לא חיבר). העניין הוא שמאז שהוא נפטר, והוא לא קורא את הטורים ואת שאר הדברים שאני כותב, הכל השתנה. מאז שהוא נפטר, המנגינה העולה מהמקלדת שלי איננה אותה המנגינה. אפשר לשמוע זיופים. 
 
כך שאינני יודע מדוע בכל זאת אני ממשיך לעשות את מה שאני עושה. טוב נו, אולי זה משפט קצת מוגזם ולא מדויק. הרי תמיד ידעתי שכנראה אין לי ברירה אלא להמשיך בתחום הכתיבה, כי כל ניסיון שלי לעשות משהו שונה, הותיר אותי ואת העולם בטראומה.
 
אני לעולם לא שוכח את העבודה היחידה שהייתה לי בחיים שאיננה קשורה לכתיבה. זה היה לפני עשר שנים, מיד לאחר שהשתחררתי מהצבא. גרתי אז בתל אביב, הייתי צריך למצוא פרנסה, והשכנה שלי שהכירה את הבעלים של המסעדה הנחשבת "סטפן בראון" ברחוב אלנבי, שכנעה אותו לתת לי צ'אנס. הוא הסכים, ואני הגעתי ליום ההתלמדות הראשון שלי. אני זוכר שהדבר הראשון שלימדו אותי הוא איך להבריק כוסות יין באמצעות מין מכונת אדים או משהו משונה כזה. אחרי שנתנו לי להבריק כמה כוסות בעצמי, נקראתי על ידי מנהלת המשמרת (שהייתה מסוג הבחורות הנודניקיות האלו, שאתה יכול לדמיין אותן מכריחות את החבר שלהן למלא איתן שאלון על זוגיות ב"לאשה"), כדי לגשת לדבר האמיתי - להגיש לסועדי שולחן מספר 2 את המנות שלהם (כשמלצר אחר מלווה את צעדי). ובכן, בתחום החלל ישנו מושג שנקרא "שבע דקות של אימה". המושג מתייחס לתופעה הקשורה לנחיתה על מאדים. מרגע שרכב חלל נכנס לאטמוספירה של מאדים, ועד שהוא נוחת על הקרקע, הוא מאבד למשך שבע דקות את היכולת לשלוח שדרים למרכז הפיקוד של נאס"א בכדור הארץ. חוסר היכולת להבין מה מתרחש עם רכב החלל בשלב כה קריטי, הוא שזיכה אותו בדימוי האלים "שבע דקות של אימה".
 
בחזרה עשור אחורנית. לאחר שניגשתי להביא לסועדיו של שולחן מספר 2 את המנה שלהם, גם ב"סטפן בראון" אימצו את המושג הזה. בהקשר הסטפן בראוני, הוא מתייחס לזמן שעבר בין היציאה שלי לדרך עם המנה לכיוון השולחן, דרך הפלת המנה מידי הימנית על השולחן בצורה כזו שהצלחת נחתה בדיוק על קצה המזלג והעיפה אותו בעוצמה היישר לפניו של הסועד (או "הקורבן" כפי שהוא כונה בפי בעלי המסעדה), ועד לרגע שבו מנהלת המשמרת קראה לי וביקשה ממני להניח את הסינר וללכת הביתה. אלו בהחלט היו שבע דקות של אימה.
 
בסך הכל, לא הספקתי להיות מלצר ליותר משעה וחצי. אני זוכר שחזרתי הביתה מהתקרית מיואש. ניסיתי להבין מה אני עושה עם עצמי. אז נזכרתי ששנתיים לפני כן ניגשו אלי דורית בן־ארי ואמנון רבי, שפיקדו על עיתון "העיר" (ז"ל), והציעו לי לכתוב כתבה על אחותי "הסודית" שגרה באיטליה. סירבתי, אבל הצעתי מנגד שאולי אנסה לכתוב על נושאים אחרים. הם אמרו שזה בסדר מבחינתם, אבל לא הרגשתי שהם באמת מעוניינים, אלא סתם מנפנפים אותי.
אני חסר ביטחון, אבל הרבה יותר חרדתי. למעשה אין כוח חזק יותר בחיי מהחרדה, ולכן כשחזרתי הביתה מהפיגוע שביצעתי במסעדת "סטפן בראון", ונכנסתי להתקף חרדה חריף בדבר גורלי, לא עניין אותי הקול בראשי שאמר לי שאני הולך לעשות לעצמי בושות. פשוט לקחתי את הטלפון, התקשרתי לאמנון רבי והצעתי את עצמי ככותב. לא כסתם כותב, אלא ככותב טור אישי. למה? כי הייתה לי מין הרגשה שאם כבר אצליח לכתוב על משהו בצורה ראויה, זה יהיה בנימה אישית. אמנון אמר באדישות שאשלח לו חמישה נושאים שנראה לי שאני יכול לכתוב עליהם. למזלי, עדיין הייתי בהתקף החרדה שנטרל את חוסר הביטחון שלי, וגרם לי לשלוח לו מהר מאוד מייל ובו חמישה נושאים אישיים. הוא הגיב יחסית מהר, ואמר שהוא בעד שאכתוב על הנושא הראשון ואשלח לו את הטקסט, ואז הוא יקרא ויחליט מה לעשות. הנושא הראשון היה "הנשים בחיי". ברגע שהתיישבתי לכתוב החלטתי לקחת את הכתבה למקום האהוב עלי - היכולת שלי להפוך יחסים עם נשים לכישלון מוחלט.
 
על אף שהיום אני חושב שזה היה טקסט קצת ילדותי ומביך באיזשהו אופן (וגם די פרובוקטיבי שלא לצורך), אמנון ממש אהב אותו והחליט להפוך את המאמר לכתבת שער. מהרגע הזה התחלתי את המסע שלי בעולם העיתונאות, כשלאט־לאט אני משתפר ומשתכלל בתור "הכתב לענייני עצמו". איכשהו המסע הזה היה טוב אלי (אף שעל פי האיחורים שלי בדד־ליין, אני לא הייתי כזה טוב אליו), המעמד שלי וגם השכר רק עלו. לעולם לא הייתי צריך באמת לשאול את עצמי שאלות מקצועיות הרות גורל ולחשוב על עוד אופציות. שזה מצוין לי ולעולם המסעדנות.
 
לא מזמן נדדתי לרחוב אלנבי, לחגיגות פרידה מחבר שטס לניו יורק, בבר שנמצא ממש בסמוך לאותה מסעדת "סטפן בראון". כשהלכתי לכיוון הבר, לא יכולתי שלא לשים לב שמשהו ברחוב השתנה. היה נדמה לי שהמסעדה לא נמצאת שם יותר. התקרבתי, הצצתי פנימה וראיתי שהשלט של המקום לא נמצא יותר. 

אחר כך, בתום חגיגות הפרידה לחבר, כשחזרתי הביתה, ניגשתי למחשב וגיגלתי את שמה של המסעדה. התוצאות הבהירו חד־משמעית - המסעדה נסגרה בתחילת השנה לאחר כ־18 שנות פעילות. אף על פי שהיה כבר מאוחר בלילה והייתי מאוד עייף, כבר ישבתי על הכיסא והמחשב דלק. אז סגרתי את הדפדפן, הפעלתי את תוכנת הוורד והתחלתי לכתוב את הטור שלפניכם. לא עשיתי את זה מתוך תשוקה גדולה, רעיון מדהים או "מטען" שהרגשתי שאני חייב לפרוק, עשיתי את זה כי זה מה שאני עושה כבר עשר שנים.