ישבתי לי על הבר באחת המסעדות החמות של העיר החמה עוד יותר והבטתי סביבי. מדובר במקום חדש יחסית, עם קהל שיכול לפרגן לעצמו בילוי זוגי ב־500 שקל לפחות, לא כולל יין - או במילים אחרות: גברים שיכולים להרשות לעצמם ונשים שמנסות את מזלן עם גברים שכאלה.



אני יודע שהמשפט האחרון עלול להישמע רע בעידן של שוויון בין המינים, אלא שאני הצלחתי להתחמק ממשטרת הפוליטיקלי קורקט ולתאר גברים כהווייתם: לו היו שם נשים מבוססות ומטופחות שיושבות על הבר עם הרקדן או הכדורגלן האחרון שקטפו - אני נשבע שהייתי מדווח מהשטח (ומצטער שאיני רקדן או כדורגלן), אבל, כמו שאתם יכולים בוודאי לתאר לעצמכם, המצב היה הפוך.



בשעה הראשונה הרהרתי לי, מעל בקבוק של בירה (מתי הפך היעדרו המצער של ברז בירה לסימן ההיכר המובהק של מקומות פלצניים?) שכך בוודאי נראה גן עדן, לפחות גן עדן לגברים: לא בשר הלווייתן ושור הבר כמובטח בכתובים, אלא אוכל מודרני וטעים להפליא, דרינקים בלי סוף, נשים שנראות כאילו צעדו פנימה היישר מהמסלול של ערוץ האופנה ו... נדמה שכל מה שחסר מתמצה במסך ענק עם שידורי ספורט ברקע, מזגן שיקפיא אותך באמת - והנה לך גן עדן.



הבעיה התחילה אחרי כשעה שבה לא ידעתי אם להתפעל יותר מהאוכל או מהנוף או ליתר דיוק - כששבעתי מהאוכל ומצאתי עצמי בוחן את הנוף לפרטיו. אני יודע שלהמשיל נשים לפרחים נחשב לדימוי מיושן עוד לפני שהומצא המושג "החפצה", אבל אין לי ברירה אלא להידרש אליו, כי אחרי שסקרתי את כל היופי הזה חשתי מבוכה קלה - כמי שראה פרח, התפעל מיופיו ורק משקירב את חוטמו אליו התברר לו כי מדובר בפרח מפלסטיק. אני לא מדבר על פלסטיקה במובן הרפואי שלה (אם כי בהחלט ייתכן שגם זה היה חלק מהעניין), אלא מה שנראה כמו שיבוט, או אם לשאול דימוי מהספרות הקנונית הרוסית: כל הכוסיות דומות אלה לאלה, בעוד הנשים היפות באמת - יפות כל אחת בדרכה.



הנשים הזוהרות מסביב נראו לי פתאום מהונדסות גנטית: עם גוף שעוצב בהולמס פלייס וחזה שעוצב אצל דב קליין, עם שיניים שיושרו והולבנו, שיער שאפילו הוא לא זוכר את צבעו המקורי ובעיקר חופן גינונים שבא כנראה בסט אחד עם המראה המושלם (או המשולם): הסטה מכוונת של השיער, צחוק מלאכותי בפה מלא, הליכה לשירותים כל 20 דקות כדי לתקן את האיפור (הייתי סלחן יותר לו חשדתי שמא הלכו "לפדר את אפן") וישיבה באופן שחושף רגליים ארוכות ושזופות ומחשוף נדיב.



בעצב נזכרתי בלודביקו הקטן, גיבור "עפיפונים" של רומן גארי, שקיבל ציון 100 בבגרות לאחר שהשיב על השאלה "מה מאפיין את החן?" במילה אחת: "התנועה". ו... רגע, אני יכול כבר לשמוע את יציע העיתונאיות מנסה להתפרץ לדשא, לאמור: אחרי שהצלחתם לברוא עולם שלם של נשים שנראות כמו הפנטזיות שלכם אתם מודיעים לנו שבעצם התבלבלתם? שלא מגוון לכם מספיק?



אז זהו, שלא ממש - זה לא ה"לוק" כמו המצב התודעתי: אני מוכן לקבל שנשים עסוקות במראה שלהן יותר מגברים. אם זה כך מטבע הדברים או שמא זו תולדה של אנושות שעיצבו גברים (או מה שסביר להניח - שילוב בין השניים) לא לי לקבוע - וזה בכלל לא משנה. מה שמשנה הוא שאישה שעסוקה יותר מדי במראה של עצמה, גם כשהתוצאה קרובה לשלמות, היא טרן־אוף אחד גדול. אתה מתבונן בה ויודע שגם אם היית אמיד מספיק כדי לשאת אותה כל הדרך על כרטיס האשראי שלך אל המחוזות האינטימיים של הזוגיות, הרי שמה הטעם לטרוח אם ברגע האמת היא תסדר את השיער כדי להיראות טוב יותר בעיניו של במאי פורנו דמיוני?



אני יודע שזו דרישה קצת מחמירה מפי מי שלרוב מצפה מכן להיראות טוב (לא "סופר־מודל" אבל לפחות תחזוקה בסיסית), אך יש קו דק המפריד בין "להיראות טוב" לבין להיראות "טוב מדי" - ומבחינתי הוא נמתח בדיוק במקום שבו אתה מתבונן באישה יפה ויודע בעצב שאפילו באמצע הסקס היא תיקח פאוזה כדי לשפר את הלוק, שזה קצת כמו לגשת לשירותים כדי לתחום מחדש את השפתיים רגע לפני שמוגשת המנה העיקרית לשולחן.



לצערי, גבירותי, קשה לי לשים את האצבע על הנקודה המדויקת שבה זה קורה, ולפיכך אומר זאת כך: אנחנו בהחלט בעדכן, נשים יפות, כל עוד אתן מתעסקות בטיפוח היופי הזה רק עד לנקודה שבה תידרשו להפגין את התכונה הכי סקסית בעולם בעיניו של גבר־גבר: ביטחון עצמי.