הסרט "אל סף הפחד", המתאר את חיי הזוגיות וההורות של הרוצח יגאל עמיר, יוקרן מחר בפסטיבל הקולנוע בירושלים, וזאת חרף הסערה הציבורית שהקרנתו מעוררת.
השאלה מהם גבולות חופש הביטוי, בהקשר של מתן במה לאנושיותו של רוצח, מטרידה מאוד את הציבור כולו, אבל מטרידה במיוחד ובאופן כואב ושותת דם את בני משפחותיהם של נרצחים ונרצחות. הם אינם לוחמי חופש ואינם שומרי הסף של הדמוקרטיה; הם הורים, או אחים, או בנים של אדם אהוב שנרצח מתוך שנאה או קנאה או כל מניע מתועב אחר.
השכל הישר מתקומם נגד גישה המנתקת לחלוטין בין ה"פן האמנותי" של היצירה לבין הנושא והנשוא שלה, במיוחד כאשר מדובר ביצירה שנותנת לגיטימציה להצגת נקודת המבט האישית של רוצח אכזר (באשר הוא) בצורה אנושית ואמפתית. מדובר בהצגה מטעה, אובייקטיבית כביכול, של דעותיו של הרוצח, רגשותיו ומניעיו, המולבשים על ידי היוצרים בחליפה דוקומנטרית, ונותנים בצורה סמויה או גלויה לגיטימציה למעשה הרצח עצמו.
כאשר נותנים במה לרוצח, חיי הקורבן - האדם שנקטל בידיו - "נבלעים" ומאבדים את חשיבותם והופכים להיות בלתי רלוונטיים. וכך, על מזבח חופש הביטוי והיצירה מקריבים את קדושת החיים. הבמה שנותנים לרוצח באופן הזה מלווה בעמדה שמנסה ליצור הבנה ואפילו קבלה למניעיו של הרוצח, עמדה שיוצרת הומניזציה של רוצחים אכזרים עד כדי סכנה של יצירת הזדהות עמם ועם מעשה הרצח עצמו, כפתרון לגיטימי בנסיבות חייו של הרוצח או של אמונותיו. הסכנה חמורה עד כדי כך שבאופן לא מודע, הפרסום שזוכה לו הרוצח יחד עם רגשות חמלה ואהדה שהוא עלול לעורר עלולים להפוך אותו למודל לחיקוי.
נא לא להתבלבל, אין דומה שרטוט דיוקן של רוצח באופן ביקורתי כיצירה בעלת מסר חברתי למתן במה בלתי מסוננת לרוצח עצמו ביצירה דוקומנטרית "מכובסת", שמלווה את חייו הקשים והסבוכים בהיותו אסיר בכלא. בישראל חופש הביטוי אינו זכות המעוגנת בחוק יסוד, ומידת ההגנה הניתנת לחירות הביטוי והיצירה היא פרי האיזונים שבין חירות זו לבין ערכים ועקרונות מתנגשים.
האינטרס הציבורי הראוי להגנה משקף את ה"אני מאמין" של החברה ואינטרסים הכוללים בחובם, בין השאר, מניעת פגיעה ברגשות של הציבור כולו ושל קבוצות מיוחדות בו, כמו משפחות של קורבנות רצח. אין ספק שמחופש הביטוי של מחזאי, תסריטאי או במאי מסוים לא נגזרת אוטומטית חובתה של רשות ציבורית לשדר, להציג או לתמוך ב"יצירה".
האינטרס הציבורי הראוי להגנה משקף את ה"אני מאמין" של החברה ואינטרסים הכוללים בחובם, בין השאר, מניעת פגיעה ברגשות של הציבור כולו ושל קבוצות מיוחדות בו, כמו משפחות של קורבנות רצח. אין ספק שמחופש הביטוי של מחזאי, תסריטאי או במאי מסוים לא נגזרת אוטומטית חובתה של רשות ציבורית לשדר, להציג או לתמוך ב"יצירה".
הדעת נותנת כי כליאתו של הרוצח בכלא מטרתה בין היתר הרחקתו מהחברה, תרתי משמע. היא אמורה לחסום את חירות הביטוי שלו, ובמיוחד את האפשרות להמשיך לנהל את האג'נדה הרצחנית שלו מהכלא. במתן ביטוי להגיגי הרוצח עצמו לא מדובר בחופש ביטוי ליצירה, אלא בחופש ביטוי לרוצח. וזאת אין להתיר בחברה החפצה חיים ומקדשת את החיים.
הכותבת היא היועצת המשפטית של ארגון משפחות נרצחים ונרצחות.