הכתם נשאר על הקיר: שנה לדרמה האנושית של ההתנתקות

כשנכנס במפתיע ביום אחד, במרץ 2014, אל חדר החקירה, קמתי ולחצתי את ידו. "שלום המפקד", אמרתי והוא חייך ביבושת ואמר, "אני אפי". לא כעסתי עליו. לא הוא החליט על החקירה הזאת. ובכלל, נחקר לא נוטה לכעוס על חוקריו. אצל עורכי הדין והכתבים לענייני משטרה הוא נחשב לשילוב מיוחד של חידה ואגדה, מגלה טפח ומכסה טפחיים. 
 

ברכה, בן למשפחה קשת יום מרמת עמידר של שנות ה־60 וה־70, היה חוקר ממולח שפילס דרכו תוך התמודדות עם קשיים, עם תקלות ועם מהמורות משפטיות. הוא לא עמד בלחץ ובפרסומים סביבו, שהיו מן הסתם מנת חלקם של נחקריו הרבים והמגוונים, ובוודאי חשש שתיפתח נגדו חקירה וששמו יוכתם. 
 

המדים והדרגות, כך מתברר, אינם שריון. אודה כי חשתי זאת בעבר על בשרי. אין לתאר את התחושה כשאתה בארגון היררכי ועיניהם של פקודיך נעוצות בך בדאגה, בסקרנות וגם בחמלה לנוכח תמונתך המעטרת את העיתונים. דווקא הסיטואציה של מפקד יחידה במדים מחמירה את ההרגשה מול מפקדיך, מול עמיתים ומול פקודים. אין במדים כדי להגן על הנפש, על הלב ועל המחשבות, ובמקרים קיצוניים גם על הפקודה הנוראית שנותן המוח לאצבע: ללחוץ על ההדק ולהותיר הכל מאחור. יהי זכרו ברוך.

2. בשנים האחרונות עשיתי לי מנהג: כמעט בכל פעם שאני נוסע לבקר את אחי באשקלון או נוסע דרומה משם, אני נכנס לסיבוב קטן ביישוב ניצן, כדי לא לאפשר לעצמי לשכוח.
 

הדעת איננה סובלת את חדלון הממשלות שמאפשרות את התבססות היישוב הזה, שנבנה מבתי גבס ארעיים. כשכינו את ניצן יישוב מעבר למפוני גוש קטיף, איש לא התכוון שהעצים שנשתלו שם בן לילה יגדלו ויצמיחו צמרות. זהו ביזיון.

ביום שני הקרוב, במלאת עשור להתנתקות, אשתתף ברב־שיח במכון הישראלי לדמוקרטיה בנושא התקשורת וההתנתקות. הייתי אז מפקד גלי צה"ל, בעידן הרמטכ"ל החצי מודח משה יעלון, שר הביטחון שאול מופז ורה"מ אריאל שרון. לא היה קל. התעקשתי שמנכ"ל משרד רה"מ, אילן כהן, יתחייב שיש כיסוי לפרסומת שביקש שנפרסם: "יש פתרון לכל מתיישב". הוא התחייב.
 

הישיבה המיוחדת עם מגישי תוכניות האקטואליה ועם העורכים, שהתכנסו בחדרי בתחנה, הייתה ארוכה. אמרתי שאנו עדים לשלוש דרמות: דרמה מדינית של נסיגה חד־צדדית משטח ללא הסכם, דרמה פוליטית בהקמת קדימה ודרמה אנושית. הפגישה התרכזה בדרמה האנושית: אנשים שהם מלח הארץ, דור שלישי בגוש קטיף, המהלכים בסנדלים תנ"כיים ועוסקים בגידול עגבניות שרי ובהפרחת המדבר. אנשים אלו נאלצו להיעקר מבתיהם - חלקם בפעם השנייה, אחר פינוי ימית - ומהאדמה שטיפחו באהבה ושהייתה מקור לחמם וגאוותם, מבתי הכנסת וגם מבתי הקברות.
 

סיכמנו שאת הדרמה האנושית תלווה גלי צה"ל בגרון ניחר, בשפתיים קפוצות ובעין דומעת. כך היה. מדי בוקר ראיין רפי רשף חקלאי מאחד היישובים, כתבינו נפרשו בשטח ונתנו במה לכאבי המפונים. לא היה קל.
 

לא תאמינו, אבל הואשמנו בכך ש"גלי צה"ל נותן במה לשוליים הסהרוריים בימין נגד הממשלה" (בחיי, גברתי שרת המשפטים). התחנה הפכה למעוז האחרון של "המורדים", שנבלמו מלומר דעתם ברשתות אחרות (עוזי לנדאו, מיכאל רצון, גילה גמליאל, אהוד יתום וכמובן צבי הנדל ואחרים). הרגשתי טוב בהיבט המקצועי. רק שנה קודם לכן, בחומת מגן, האשימו אותנו שאנחנו "תוקעים סכין בגב האומה".
 

באחד מימי ההתנתקות ירדתי לבקר את "כוחותַי" בגוש. הסתובבתי בין הכתבים ונכנסתי לגני טל. ביקרתי בבית הכנסת שבו המונים נשאו תפילות קורעות שמיים למנוע הגזירה, והוזמנתי על ידי אחד השכנים להצטרף אליו לקפה. הוא ישב רגוע על כיסא נוח, בזמן שבנו כיסח את הדשא המוריק. "מדוע אתה מכסח את הדשא במקום לארוז?", שאלתי את בן שיחי והוא השיב לי, "אף אחד לא יזיז אותנו מכאן". הצבעתי על החיילים, על המכולות ועל השוטרות הצבאיות והוא בשלו ובאמונתו.
 

שלושה ימים אחר כך באתי שוב לגוש קטיף. גני טל היה ריק לחלוטין. כל המבנים, למעט בית הכנסת, הפכו לגלי הריסות וחוץ מחייל בעמדת הש"ג לא הייתה שם נפש חיה. עמדתי בפאתי חלקת הדשא המוריקה שאכלסה הפעם גושי אבנים והתייחדתי עם הזיכרון. לפתע נשמע רשרוש מתוך השממה. 

המחשב, שאיש לא חשב לנתק אותו, הקפיץ את כל הממטרות והן החלו להתיז מים על גלי האבנים ועל ההריסות, משל לא ידעו על הדרמה. ביקשתי מהנהג שלי שישאיר אותי לרגע לבד ופרצתי בבכי. בערב קיבלתי טלפון מהרמטכ"ל דאז, דן חלוץ. זו הייתה שיחה קשה. אולי אספר על כך ביום העיון ביום שני הקרוב. אם רק אחליט שזהו דבר נכון לעשותו.

3.  פרופ' עו"ד יוסף גרוס הזמין אותי השבוע להשתתף בפאנל בפקולטה לניהול באוניברסיטת ת"א בפני יושבי ראש ומנכ"לים בתעשייה הקיבוצית. ההשתלמות עסקה בחלוקת האחריות בין יו"ר לבין מנכ"ל בחברה, בהתפתחות הרגולציה, באופי הניהול בחברה קיבוצית ובהתמודדות עם תקשורת ועם רשתות חברתיות בשגרה ובעתות משבר.
 

כחבר קיבוץ, אשר עבד בעבר גם במפעל, אני מכיר את הדילמות ואת המתחים הללו. לא מעט מפעלים קיבוציים החליפו ידיים בשנים האחרונות. את דור המנהלים הוותיקים החליפו מנכ"לים צעירים מדור ההפרטה, ומפעלים רבים נמכרו לקרנות או לבעלים זרים כדי לגייס מקורות כספיים ולהעמיד פנסיות לדור הוותיקים בעידן ההפרטות.

בהשתלמות דיברנו על השפה החדשה שנכנסה לחצרות הקיבוץ: הנפקה, אקזיט, תגמול בכירים, מיזוגים ורכישות, ציד ראשים ועוד. לא כולם התרגלו לז'רגון.
 

רק לפני שנה השלמתי קורס דירקטורים אצל פרופ' גרוס לצד יוצאי מערכת הביטחון וקהילות המודיעין. ממרום גילו, ניסיונו ומעמדו, פרופ' גרוס פועל ללא ליאות להעברת הידע לדורות הבאים ולהשבחת שכבת יושבי הראש, המנכ"לים והדירקטורים במשק הישראלי. גם את הקורס של הקיבוצניקים סיימו המשתתפים, לעדותם, בפחד מתפקידם. הם רטנו על כך שהחומר הנלמד גרם להם לחשוש ממילוי התפקיד. אני אמרתי שזה דווקא נהדר. דירקטור זה לא רק תגמול ובונוס, זו אחריות שהציבור יודע לתבוע אותה. זהו פן נוסף בהתבגרות של החברה הישראלית.

4. שמחתי לשמוע שרשות השידור נפרדת מוועדת המדרוג. מראש, מקומה לא היה שם. היא רשות ציבורית שמתמודדת במשבצת האיכות ולא במשבצת הפרסום. אסור שכתב ועורך, שהכינו כתבה על מאה שנים לחזון הרצל או תחקיר על הנגב, יתאכזבו בבוקר מהנתונים.