שנה לאחר צוק איתן, חמאס עדיין שולט ברצועת עזה, עדיין מאיים לירות לעבר ישראל ועדיין מבודד וחנוק כלכלית. לכאורה מתקיימים כל התנאים לסבב אלימות נוסף, אבל כמה דברים השתנו: תוצאות המערכה נחרתו היטב בעזה. לפי ארגון גישה, אף בית פרטי לא שוקם (רק מוסדות ציבור), ומבחינת חמאס, מצרים הפכה לשכן הרבה יותר קשה ואכזרי מישראל. הנשיא א־סיסי ניתק את כל המנהרות שהעבירו נשק לרצועה, ויכולתו של חמאס לשקם את המערך המלחמתי שלו קשה ואטית מבעבר.
הרמטכ״ל גדי איזנקוט עוד הספיק לדווח בפקודת יום שזו השנה הכי שקטה בגבול עזה, לפני שהוסרו צווי איסור הפרסום על כך שחמאס מחזיק בידיו שני ישראלים. במשך עשרה חודשים הסתירה המדינה מהאזרחים שאברה מנגיסטו מאשקלון חצה את הגדר בספטמבר, שבועיים לאחר הפסקת האש. הכוונות היו טובות. הן תמיד טובות. רצו שקט כדי לחלץ אותו, לנהל מו״מ עליו ועל ישראלי נוסף, מעורער בנפשו, שכבר חצה כמה פעמים את הגדר לעזה. דמיינו מה היה קורה אם ביום השנה לצוק איתן חמאס היה מציג אותם בקלטת הפתעה לישראל.
חמאס הרי מדבר כבר כמה חודשים על ״קופסה שחורה״. גורם ביטחוני אמר אתמול שלא היה חשש כזה, אבל אפשר לתאר את מידת האכזבה, הכעס והתסכול של הציבור בישראל על מהלך מפתיע שכזה מצד חמאס. איזו תודעת ניצחון מזויף הארגון היה יכול להפיק מכך, וכמה הייתה הממשלה מושפלת בעיני הציבור בישראל. הממשלה הקדימה תרופה למכה ופרסמה את הדבר בעצמה. העובדות אותן עובדות, אבל הדרך משפיעה גם על התוצאה הציבורית. כי צריך לדעת מתי להגיד כן ומתי להגיד לא, ולא פחות חשוב - צריך לדעת איך אומרים את הכן ואת הלא. למשל: כן, יש לנו אזרחים בצד השני, ולא, לא נסכים לשלם עבורם מחיר לא הגיוני.
כללי המשחק השתנו. משא ומתן בין מדינות, בין גופים בינלאומיים או בין שחקנים אזוריים מתנהל לא רק בחדרי חדרים אלא יותר ויותר בחוץ, בתקשורת, ברשתות החברתיות, בתודעה הציבורית. זה תמיד היה כך, אבל המינון של ההתנהלות הציבורית והפומבית עלה עם מהפכת המידע. כולם עוקבים, כולם משתפים, כולם עושים לייק או מנאצים, או חובטים או מלגלגים, כמו שאריק שרון היה נוהג לומר: ״מומחים ומומחים בעיני עצמם״. כולנו הפכנו להיות מומחים בעיני עצמנו.
לא עוד מלחמה
לכן מעניין לראות את קווי הדמיון והשוני בין משאים ומתנים בינלאומיים כאלה המתנהלים במקביל: יוון ואיראן.
בשני המקרים מדובר במדינות במצוקה. יוון על סף פשיטת רגל, לאזרחיה אין כסף, יתרת החוב שלה עומדת על 320 מיליארד יורו, ואירופה, בהנהגת גרמניה, מציעה לה הסדר חוב נוקשה, שכולל תנאי צנע, רפורמות ודיאטה תקציבית חריפה. יוון חייבת לקבל את ההצעה או להתמודד עם ההשלכות של יציאתה מגוש היורו.
מסיבות דומות הגיעה איראן לשולחן המו״מ עם ״השטן הגדול״: שורה של סנקציות כלכליות, שנועדו לכפות עליה את החלטות מועצת הביטחון להפסקת העשרת אורניום, פיתוח מתקנים גרעיניים ותוכנית צבאית לבניית פצצות אטום, הביאו את טהרן לזחול למו״מ עם המעצמות.
עד שארצות הברית נכנסה לתמונה, בריטניה, צרפת וגרמניה ניהלו מו״מ עקר וחסר תוחלת. איראן לא הסכימה לקבל את התנאים המגבילים של פיקוח ופירוק תוכנית הגרעין. לכאורה, הצטרפות ארצות הברית הגדילה את הסיכוי ואת הלחץ. ובאמת, אם ארצות הברית הייתה מנהלת משא ומתן קשוח כמו מרקל, היא הייתה אומרת לאיראן כי אלו הם תנאי העסקה: פירוק תוכנית הגרעין או המשך סנקציות שיובילו לתקיפה צבאית. וכך, טהרן הייתה צריכה לבחור בין שרידות המשטר לבין תוכנית גרעין.
הבעיה התחילה כשארצות הברית לא אמרה את זה. היא עשתה את ההפך - אובמה, שנבחר אחרי שקודמו ג׳ורג' בוש הבן ניהל שתי מלחמות כושלות במזרח התיכון בעלות של יותר מטריליון דולר, הבין שבחרו בו כדי שיעשה את מה שהוא מאמין בו: לא עוד מלחמה. זה המסר שהעביר לאיראנים - בין השורות ודרך המתווך - אני לא מוביל התקפה. נקודה. הססמאות של כל האופציות על השולחן היו בלוף, וכולם במזרח התיכון ידעו זאת. ארה״ב רצתה הסכם ולא עימות. איראן זיהתה את החולשה של המעצמה הבורחת מהתנגשות, והצליחה לחלץ הסכם שעקרונותיו הם בגידה מהותית במשימה שאליה יצאו המעצמות מלכתחילה: הרפובליקה האסלאמית תמשיך להעשיר אורניום, לא תפרק את המתקנים, ותוכל לחזור להעשרה בעוד 10־15 שנים. אמריקה לא ידעה לומר ״לא״ בזמן.
נכון לשעת כתיבת שורות אלה ישנם קשיים במו״מ, אחד מהם הוא שאיראן מזהה את החולשה ורוצה עוד; ואם אובמה כזה ותרן, למה לא לחלץ עוד כמה ויתורים, כמו למשל הסרת האמברגו של הנשק. ייתכן שזה רק בכאילו, כדי להוכיח לכולם שמדובר במו״מ קשה וקשוח, ואולי ארה״ב הבינה שהיא הלכה רחוק מדי וברגע האחרון היא רוצה לעז נות חלק מהמרכיבים הבעייתיים של העסקה. הסיכוי לכך נמוך.
גם כדי להגיד ״לא״ כמו שצריך דרוש תחכום. מדוע למשל, לנוכח התוקפנות של איראן באזור, מתימן דרך לבנון וסוריה, לא הגבירה וושינגטון את הלחץ בענייני הנשק או כרכה את התנהגות טהרן באזור בהסכם הגרעין? מדוע לא ניהלה קמפיין ציבורי שמחייב את איראן לשנות כיוון?
אם אכן תשיג את העסקה, ניהלה איראן מו״מ מתוחכם ומוצלח. בשורה התחתונה, ארה״ב הייתה צריכה לומר ״לא״ לאיראן. לעצור את הוויתורים, לפוצץ את המו״מ אבל לא כדי להסתער על הכור בפורדו, אלא כדי לחדש את השיחות בתנאים טובים יותר ולהשיג עסקה טובה יותר.
זה בדיוק מה שיוון עשתה. היא הצד החלש במו״מ, אבל ראשיה הבינו שאינם יכולים לקבל את התכתיב של האיחוד האירופי. ראש הממשלה אלכסיס ציפראס הלך עד הסוף. הוא פנה אל העם וניצח בגדול. הוא אמר ״לא״ לאירופה, אבל כאשר כל האזרחים מאחוריו. שר החוץ שלו, ניקוס קוטזיאס, שאותו פגשתי בתחילת השבוע בביקור בישראל, הסביר באופן משכנע ונעים על מה יוון אמרה ״לא״. ״היא לא אמרה 'לא' לאיחוד האירופי״, אמר קוטזיאס, ״היא אמרה 'לא' לתנאים שלא היינו עומדים בהם״.
הגעתי לראיון בתפיסה די ברורה שיוון היא מדינה חוצפנית ומתריסה, וגם שאלתי אותו ישירות - איך זה שלוקחים הלוואה ולא מחזירים? הוא הסביר באופן מנומק, שאי אפשר גם להחזיר יותר ממה שלקחו, גם לעבור רפורמות שישנו את כלכלת יוון וגם להנהיג מדיניות צנע אכזרית. אי אפשר להכריח מדינה להשתנות מבחוץ. השינוי חייב לבוא מבפנים.
אחרי הפגישה איתו הרגשתי שאני מבין טוב יותר את עמדת יוון. היא אמרה ״לא״ כדי להגיע לעסקה משופרת.
ייתכן שבשבועות הקרובים יוון תסלול את הדרך ותשמש דוגמה לניהול מו״מ. אם יתברר שלמרות הסערה, הכותרות והאיומים תיכנס יוון לתהליך חדש של מו״מ ותשיג עסקה טובה יותר - שהסיכוי שתתממש יהיה גדול יותר - אולי גם ג'ון קרי יתעורר וימליץ לאובמה לומר לאיראנים ״לא״. ללחוץ, לכווץ ולעמוד בקווים האדומים: לא לפיתוח צנטריפוגות, לכפות פיקוח חודר ועקבי, לחשוף את התוכנית הצבאית, וכמובן - לא להסרת האמברגו הצבאי עד שאיראן תשנה את התנהגותה. אפשר להגיד ״לא״. רק צריך לדעת איך.
הכותב הוא הפרשן והכתב המדיני של חדשות ערוץ 2