מאז שנולדתי המציאות סידרה לי טלטלות. עברתי מיד ליד, ממשפחה ביולוגית למשפחה מאמצת, מקיבוץ למושב, ואיכשהו תמיד נותרתי עם התחושה שאני לא באמת שייך. זה בא לידי ביטוי בכל אספקט של חיי, בכל מה שעשיתי: תמיד פעלתי בתור אאוטסיידר, מה שהנחה אותי תמיד היה אינסטינקטים של פליט כרוני, וככזה רק לעתים רחוקות אני מגיע למקום וממש מרגיש בו בבית.
 
בשבוע שעבר זה קרה. הגעתי לבית הכלא חרמון בשביל לדבר עם אסירים במחלקת השיקום מסמים, והרגשתי שהגעתי הביתה. ישבתי באולם עם מזגן אחד ו-200 אסירים בחליפות כתומות וכחולות, וזה היה אחד מאותם רגעים נדירים שבהם הרגשתי שייך.
 
אנשים עלולים לשייך אותי לכל מיני קבוצות(לקבצת בני דור ה־Y, לקבוצת החילונים, האשכנזים, העיתונאים, הכותבים, התל אביבים, השמאלנים וכן הלאה), אבל למעשה הקבוצה היחידה שאני שייך אליה זה כאן, קבוצת המכורים הדפוקים. הרי ההבדל היחיד ביני לבינם זה שלא תפסו אותי ושהייתה לי אמא ששלפה אותי בזמן הנכון מהמציאות הנרקוטית הקשה שבה הייתי וזרקה אותי למכון גמילה שהרכיב אותי מחדש. למזלי, הרומן שלי עם המשטרה מסתכם בכמה חקירות וקצין מבחן ששלח אותי פעמיים בשבוע לתת שתן בתחנה בשדרות ירושלים ביפו. למזלי, מעולם לא נתפסתי על הדברים שעשיתי בשביל לממן את צריכת הסמים שלי.
 

לא סתם הגעתי דווקא בשבוע שעבר. זה היה שבוע המלחמה בסמים בכלא חרמון, ואני הגעתי על תקן של ״סיפור הצלחה״. בתור ״סיפור הצלחה״ סיפרתי את סיפור חיי המטורלל (אך הכולל תפנית של הצלחה בניקיון מסמים) ואחר כך הם שאלו את השאלות הכי מדויקות בעולם, בדיוק אותן השאלות שאני שואל את עצמי מדי יום. לרוב השאלות היו לי תשובות, לחלקן לא היו לי.
 
אבל עוד לפני שלב השיחה עם האסירים עשו לי ולאשתי שהגיעה איתי סיור בכלא הזה, שהוא ללא ספק בית כלא שחושב אחרת. בכלא חרמון אין תאים מאיימים עם סורגים מפלדה, ואין סוהרים עם מחסניות בהכנס שמשגיחים על הנעשה בדריכות, ואין חדרים דחוסים באסירים (החדרים שאני ראיתי במחלקת שיקום הסמים היו, תאמינו או לא, חדרים פרטיים, של יחידים), ואין כיבוי אורות(למעשה אין הגבלה על חופש התנועה של האסירים אפילו בשעות החשיכה, הם יכולים לצאת מהחדר וללכת לשירותים בקצה המסדרון וכן הלאה), אין בו חומות (פרט לחומות החיצוניות כמובן, אבל הכלא עצמו זה מין קמפוס רחב ידיים נטול גדרות ומרובה מדשאות), ואין ייאוש שמשוטט באוויר בעצבנות. למעשה, יותר מכל, זהו מתקן כליאה שעובד במתכונת מלאה של מכון גמילה ארוך טווח בשיטת 12 הצעדים(אגב, מניסיון רב, זוהי השיטה היחידה שמצליחה) ובאטמוספירת החלמה אינטנסיבית.
 
מעבר לאגף נפגעי הסמים ישנו גם אגף לשיקום עברייני מין ועוד אגף לאסירים על עבירות צווארון לבן. בשני האגפים האחרים לא ביקרתי, אבל הספיק לי הביקור במחלקת השיקום מסמים בשביל להבין שמדובר בבית הכלא הידידותי ביותר למבקר ולאסיר. אין ספק שמדובר בבית כלא שמנסה לעשות דברים אחרת ומוכיח באיזשהו אופן את גמישות המחשבה של השב״ס ואפילו יצירתיות.



ליאור מרצה בכלא חרמון. צילום: שב"ס


מה שכן, חשוב להבין שחלק ממה שהופך את הכלא לסוג של אואזיס זה שלכאן מגיעים אסירים עם התנהגות טובה ורצון להשתקם ואסירים בחמש השנים האחרונות למאסר שלהם - אשר יש להם הרבה מה להפסיד אם יתפרעו או יעשו משהו לא נכון.
 
אוי, שכחתי להוסיף את הדבר הכי חשוב: מתברר שיש באגף השיקום מסמים מין תת־מחלקה שהדגש שלה הוא נפגעי קשב וריכוז. הבנתי את זה במסגרת השיחה שלי עם האסירים. זה היה רגע מדהים מבחינתי, הרגע שבו גיליתי על מחלקת הקשב והריכוז. מיד הכרזתי שאני דורש תכף ומיד להיכנס למחלקה הזו ושאני בטוח ש״תוך יומיים נותנים לי את אות המופת של המחלקה ואני הופך לאגדה בתולדות המחלקה״. האסירים צחקו, אבל אני הייתי רציני. באותו הרגע הבנתי מהי המשימה הכי גדולה בחיי: שיום יגיע והמחלקה תיקרא על שמי ושאולי במסגרת המחווה ישנו בה את השם הרפואי של ההפרעה מ־ADHD ל-ADHDAYAN.

                                                                                     *****
 
אחרי שיצאנו מחומות הכלא ונכנסנו לרכב, אשתי דיברה איתי על ״הרעש בראש״ שדיברתי עליו בזמן השיחה עם האסירים. מהו אותו רעש? במהלך השיחה עם האסירים אמרתי שמה שמשותף לכולנו, למכורים, זה שנולדנו עם מין רעש בראש - רעש שהוא קוקטייל אכזרי של חרדות ודאגות ופחדים וכעסים, רעש שלא פוסק חוץ מאשר כשאנחנו עושים סמים שכאילו מורידים את מתג הרעש בראש. אחת הסיבות לכך שבסוף אנחנו מוצאים את עצמנו בכלא או במוסדות או בבית הקברות זה שברגע שאנחנו מגלים את המתג בפעם הראשונה כשאנחנו משתמשים, אנחנו לא מפסיקים.
 
״אתה יודע״, היא אמרה, ״לא רק אתם, המכורים, יש לכם את הרעש הזה בראש. גם מי שלא מצא את עצמו בכלא או במכון גמילה בגלל סמים סובל מאינסוף חרדות ופחדים. לא רק למכורים יש את הרעש הזה בראש. אתה צריך להיפתח לרעיון שלא רק מי שמכור מתקשה לחיות את החיים האלה, אפשר להגיד שזו אפילו תפיסה קצת מתנשאת״.
 
חשבתי על מה שהיא אמרה והגעתי למסקנה שיש משהו בדבריה. "אתה צריך לפעמים לראות מעבר לקהילת המכורים. אתה הרבה פעמים כותב ומדבר על הקושי לחיות את החיים האלה בתור מכור לשעבר ומספר על הקשיים שלך, ואתה לא מבין שגם למי שלא מכור יש פחדים וחרדות וכעסים ובעצם לכולם פחות או יותר קשה לשרוד את החיים האלה. אתה צריך לראות מעבר״.
 
האמת שהיא צדקה בזה. אני באמת כותב על זה יותר מדי. אני הושב שאני מזכיר את המילה ״גמילה״ באותה תדירות שגדעון לוי מזכיר את המילה ״כיבוש״. וזה מאוד מדאיג.
 
כמובן שלא אמרתי לה את זה, כי אני לא מרשה לעצמי להגיד לה שהיא צודקת יותר מפעם בשבוע, ואת ה״את צודקת״ השבועי שלה היא כבר קיבלה.
״נקודה מעניינת, אחשוב על זה״, אמרתי והגברתי את הווליום של הרדיו. ברדיו קשקשו ללא הפסקה על עניין איראן, על ההסכם הצפוי ועל זה שהנה הנורא מכל עומד להתרחש ושמדינת ישראל צריכה להיערך בהתאם. עשרות מרואיינים עלו לשידור וכל אחד פטפט על הנושא ואמר פחות או יותר את אותו הדבר. לפתע הטלפון שלי צפצף. זו הייתה האפליקציה של נאס״א שיש לי בטלפון. פתחתי את האפליקציה וגיליתי ציוץ טרי (בנאס"א מאוד אוהבים את הקטע של טוויטר) מטעם הצוות של ״ניו הורייזונס״ - הגשושית שלפני תשע שנים נשלחה למסע לקצה מערכת השמש לחקור את אחד מכוכבי הלכת הכי מסתוריים והכי פחות מובנים, פלוטו.
 
בציוץ הוסבר שתכף זה מגיע, ״ניו הורייזונס״ עומדת להגיע לפלוטו. בציוץ גם היה לינק עם תמונה היסטורית שצילמה הגשושית, שבה אפשר לראות את פלוטו עם הירח שלו כארון. חשבתי לעצמי שזה לא ייאמן שאף אחד לא מדבר על זה. בעולם מושלם לדעתי היה צריך להיות עכשיו פאנל מומחים בכל ערוצי הטלוויזיה והרדיו שידברו על משימת ״ניו הורייזונס״ והגילויים המדהימים שלה.
 
כשהתחילו פרסומות, אשתי החלישה את הווליום והוסיפה ״אני ממש גאה בך על הדברים המרגשים שאמרת שם בהרצאה, אבל אתה חייב להבין שהרבה פעמים מרוב שאתה מתעסק בגמילה ובהתמכרות ובעולם שלך בתור מכור, אתה מפספס דברים גדולים שקורים מעבר לעולם הזה״.