בכוחות עצמנו

הצעת קבינט הדיור השבוע לייבא קבלנים סינים לישראל במקום הקבלנים הישראלים גרמה ללבי להיחמץ. בממשלה שוקלים ברצינות להביא קבלנים סינים שיבנו דירות לבני הארץ מהר ובזול.

העובדה שאלפי קבלנים בישראל ימצאו את עצמם מובטלים לא מדאיגה את מנהלי השיח הציבורי; לטעמם יש מצוקה שצריך לפתור ומהר. לכל היותר יש דאגה לגורל העובדים הפלסטינים שחלילה ייוותרו בלי עבודה ועלולים להתקומם. ואני שואל את עצמי: האם בכל תחום שבו קיימת מצוקה, פשוט נייבא סינים במקום? יש מצוקה אמיתית בענף הרפואה, במו עיני ראיתי את אמי המבוגרת, ניצולת שואה, ממתינה שבועות ארוכים להיפגש עם רופא מומחה שיבדוק את עצמותיה השחוקות. כאשר הגיעה לבדיקה, קיבל הרופא עבור עשר דקות בדיקה את כל שכרה החודשי מביטוח לאומי. אז למה שלא נביא גם רופאים סינים ונפתור את בעיית הרפואה?

יש מצוקה אמיתית בבתי המשפט. במו עיני ראיתי קרובת משפחה מעבירה ימים בהמתנה למועדי דיונים בבתי המשפט ושנים ארוכות במאבק גירושים קשה ומתיש מול בעלה לשעבר. בסופו של יום עורכי הדין המפולפלים תובעים ומקבלים כמעט את כל רכושה עלי אדמות עבור שכר טרחה והיא נשארת חסרת כל ועובדת בשלוש משרות על מנת להתאושש. אז אולי גם את המשבר המשפטי ניתן לפתור ביבוא המוני של עורכי דין, שופטים ובתי משפט?

במוספים הכלכליים משווים בין מוצרים בחו״ל ובארץ, ולפיהם שום דבר לא זול כאן. אז אולי נייבא רשתות קמעוניות מסין? אולי צריך להחליף את העם? הכל כאן יקר, וכולם אטיים ולא יעילים. ואם מחליפים את העם, גם הממשלה והכנסת לא נחשבים למהירים ויעילים במיוחד, אז למה שלא נייבא חברי כנסת וממשלה סינית? ואם תרצו - אין זו אגדה, ייקרא שמה ״סינראל״.

אך זה לא מצחיק. עצוב לגלות שגופים ציבוריים, כמו רשויות מקומיות, הכנסת והממשלה, שתפקידם לשרת ולדאוג לאינטרסים של הציבור, פועלים נגדו. שוכחים שלאזרח יש לא רק חובות כמו לשרת בצבא, להיהרג על קדושת הארץ ולשלם מסים, אלא גם זכויות, ואחת מהן היא שיגנו על פרנסתו. חבל שהרשויות הציבוריות, שהן ורק הן אחראיות למחדל הנורא של מחסור בדירות ויוקר הדיור, מטילות את האשם על הקבלנים במקום ליטול אחריות כמתבקש.

הרשויות המקומיות מנעו מהקבלנים במשך שנים לבנות דירות קטנות במרכזי הערים מסיבות של כדאיות כלכלית שקשורה למחיר מ״ר ארנונה שמותר להן לגבות, כאילו היו חברה מסחרית ולא רשות שלטונית, ויצרו פצצת מחירים מתקתקת שמתפוצצת היום ותובעת קורבנות.

חוק התכנון והבנייה לצד מדיניות הרשויות המקומיות הקימו מפלצת רישוי שאין דומה לה, המייצרת מסלול רישוי שמשכו ארוך יותר מהזמן הנדרש לבנות את המבנה והופך את הליך הרישוי להימור מסוכן שחייב להיות מגובה בביטוח סיכונים שמן. הקרקע מוקצבת במשורה בזכות ניהול כושל של התכנון הלאומי ושיווק המקרקעין, עובדה שהפכה את הקרקע למצרך יקר ביותר. על כל פיסת קרקע זמינה לבנייה מתמודדים מאות יזמים וקבלנים בשיטת המחיר הגבוה זוכה, מה שיצר כאן קרקע יקרה שמרכיבה בסך שווי הדירה המוגמרת מגיע לכדי 50% בממוצע בגוש דן רבתי. מיסוי כבד ביותר על הענף לרבות 18% מע״מ (בפולין למשל 8%), מס שבח, מס רכישה, היטלי השבחה, אגרות בנייה והיטלי פיתוח מהווים יחד בהערכה זהירה כ-25% משווי הדירה המוגמרת. כ-75% ממחיר הדירה מגיע לבעלי הקרקע, המדינה והבנקים, ואילו רק כ-25% מגיע לידי הקבלנים הישראלים שצריכים לייצר את המבנה, את הדירות ולעמוד בחזית הביקורת הממסדית המסיטה את האש לכיוונם ומסרבת להכיר באחריותה.

אבל לסיכום, אם מתעקשים לייבא עם חדש מסין - שהאחרון לא ישכח לכבות את האור.