א ז מי פותח לך את הצנצנות בבית? שאל השליח שהגיע עם משהו לאכול, לא מרצונו החופשי, אלא רק כי הזמנתי אוכל מנחם של בית, על אף שמאז ששלחו אותי מהעיתון לסט הצילומים של “מאסטר שף", התחלתי לבשל בעצמי באובססיביות, אם כי ללא תעודת אחריות.



ובזמן שחיפשתי כסף קטן לטיפ, ראיתי שהוא מציץ לכיוון המטבח שנמצא ממש בכניסה לדירתי ובוחן את תכולתו. הסברתי לו שאני נעזרת מדי פעם במגבת, ופעם אף קראתי לחברי הטוב תומר שהגיע במיוחד כדי לפתוח צנצנת עיקשת ועל הדרך לפנות גופה של ג'וק. “אבל הכל בסדר, אל תדאג", טרחתי לענות ולהרגיע את קמטי הדאגה בין עיניו של השליח שהלכו והפכו חדים יותר. 



“לפחות סכו"ם יש", הוא אמר ולא המתין לתשובה, רק סינן “תודה לאל". אחר כך הוא נתן מבט חטוף בערימת המטבעות שזרקתי לו ביד. כנראה ריבוי חצאי השקלים הבהיל אותו וגרם לו להשתהות כמה שניות נוספות כדי לספור. “את צריכה לבדוק אם יש לך מנעולים סגורים בבית, אישה לא צריכה לפתוח צנצנות לבד", ניסה לשכנע, “תראי את אשתי, היא פתחה את המנעול שהיה לה בבית, מצאה אותי ואכלה אותה לכל החיים", הוא עודד אותי שיש עוד תקווה בזמן שאני אף פעם לא חשבתי שאין, ולפתע נזכרתי בגשר מנעולי האהבה המפורסם בפריז שהיה על סף קריסה לפני כחודשיים, אז גם החליטו בעירייה שדי להם בסנטימנטים ושהם מסירים 45 טונות של מתכת גולמית בצורת מנעול, עטופה כולה בשבועות אהבה. חשבתי לעצמי, כמה מזל שמעולם לא תליתי מנעול פתוח או סגור על גשר. 
 

כששמעתי שמסירים את המנעולים, שכולם ללא יוצא מן הכלל ננעלו בנשיקה ובמבט ענוג, לא יכולתי שלא לחשוב על כל מי שביקרה אי פעם בפריז בגשר המפורסם עם החבר שלה וניסתה לשכנע אותו לנעול על מוט הברזל מנעול שיסגור את אהבתם בשלשלאות, ותהיתי מה לעזאזל היא חשבה.

אחר כך הנחתי, שככל הנראה כל מי שתלה אי פעם מנעול על הגשר בפריז ועשה זאת רק כדי לסגור את הפינה עם החברה הנודניקית שלו, הוא זה שאחראי ישירות לקריסתו של הגשר בפעם הראשונה ולסגירתו כגשר הרשמי של זוגות דביקים מרחבי העולם לפני כחודשיים. 45 טונות של אהבה, כזו שנותרה וכזו שפגה, הוסרו על ידי קאטר מתכתי וחסר רגש של עובדי עירייה, שחששה שהגשר לא יוכל לעמוד בעומס הפיזי ויקרוס שוב. ומהו מנעול קטן אל מול אהבה גדולה, חשבו כל אלו שהתעלמו מסכנת הקריסה. "בטח אף אחד לא ירגיש", אמרו אלו שתלו מנעול ועוד מנעול למרות האזהרות.

וזה הפך לטרנד, ה"אף אחד לא ירגיש" הזה. אולי כי מרוב שמנסים למכור לנו דברים בלי שנרגיש, ומוצרים ש"לא מרגישים שהם שם", וסלט עם קצת בצל "שאת ממש לא תרגישי", אנחנו לא חושבים שקיים עוד מישהו על הפלנטה שמרגיש. המבוגרים שהפכנו להיות שכחו איך הילדים שבתוכנו ידעו פעם להרגיש את הקצוות הלא־מנוטרלים של הרגש.

וילדים, כמו ילדים, לא זקוקים לדרמות גדולות מדי, לטראומות משנות חיים או לשיברון לב טוטלי כדי לצרוח עד כלות הנשמה. מספיקה מילה אחת לא במקום של חברה, ציון גרוע במבחן או הודעת פירוק של להקה אהובה כדי לרסק את הנשמה לרסיסים. איפשהו בתקופת השירות הצבאי נוטלים מאיתנו את הלגיטימציה הזאת, בוודאי כשמדובר בשיברון לב, אז מבטלים הכל ב"שטויות, גם זה יעבור".  
 
ולפני כמה ימים הרגשתי קצת לא טוב, בדיוק ביום שבו סיפרו שמשככי כאבים עלולים לגרום לשבץ ולמוות והרגשתי אבודה. אם אין לי יותר משהו לקחת כדי ש"לא ארגיש", גם אם מדובר בכאב פיזי, אז מה אעשה עכשיו? ואז הבנתי שייתכן כי מרוב הניסיונות של העולם הנוכחי לדאוג שלא נרגיש יותר כלום שקשור לכאב או לעצב, אולי אנחנו עלולים עוד לאבד את היכולת להרגיש גם שמחה.

כשהתנפצה הצנצנת של המלפפונים החמוצים במלח (לא, אני לא בהריון) על הרצפה בניפוץ מבוקר ומתוכנן מראש, רק כדי לספק את התשוקה הבלתי נשלטת (עוד מילדות) לחמוצים, הבנתי שאולי אפסיק להרגיש כמו סנדוויץ' עם עובש ברגע שאתן דרור לרגשותי ולתחושותי, ביזאריות ככל שיהיו. גם אם לפעמים צריך לפוצץ אותם על רצפת המטבח, וגם אם צריך להכין ליתר ביטחון ערכת עזרה ראשונה, או במקרה הכי טוב: להרגיש שזה בסדר גם לקרוא לחבר. 