סוף-סוף זה קרה. הבן שלי קרא לי “אבא". שנה וארבעה חודשים חיכיתי לרגע הנפלא הזה, והנה הוא הגיע. רק שלצערי זה לא היה נפלא כמו שחשבתי שזה יהיה, בעיקר מכיוון שברגע שניגשתי לילד לתת לו נשיקה ולחבק אותו, הוא עשה את מה שהוא הכי אוהב לעשות: למשוך לי בשיער ולצחוק.
כבר כמה חודשים טובים אני מנסה לעבוד איתו על הקונספט שאלימות זה משהו פסול, אבל אני מתקשה להגיע לתוצאות. הנה, רק אתמול הוא זרק דרבוקה על ילד אחר בחוג המוזיקה. כשניגשתי אליו, הרמתי את קולי לווליום סמכותי ואמרתי לו שככה לא מתנהגים - הוא לקח תוף מרים ודפק לי אותו בראש.
בסוף החוג המדריך לקח אותי לצד. “הדרבוקה זה 150 שקל והתוף מרים 50", הוא אמר, “אתה יכול להביא את זה לחוג בשבוע הבא, במזומן או בצ'ק".
לצערי, אני כבר מורגל בקטע הזה שלוקחים אותי לצד. אחת לשבוע בערך לוקחת אותי לצד הגננת של הילד ומדווחת לי על מעלליו. בפעם האחרונה, ממש לפני שבוע, היא אמרה לי שהוא חטף פיתה עם שוקולד משירן. “אבל העניין הוא שלא מדובר בפעם הראשונה", הסבירה לי הגננת, “אם זה היה פעם אחת - מילא. הילד חוטף סדרתי של פיתות עם שוקולד. אם מישהו לא נותן לו את הפיתה שלו, הוא מתעצבן ואז יש בלגן". אם היה לי אומץ הייתי מברר מהו אותו “בלגן" שהיא התכוונה אליו, אבל לא היה לי. “אנחנו נטפל בזה", אמרתי לגננת, “אנחנו מבינים את החומרה של הדבר וזה בוודאי לא מקובל עלינו".
“מה עושים עם הילד?", שאלתי את אשתי בערב כששכבנו שנינו במיטה, “זה רק הולך ומחמיר, אנחנו מגדלים ראש ארגון פשע".
“דבר חלש", היא אמרה, “הוא יתעורר".
זה מדהים, הקטע הזה. כל יום אחרי השעה שמונה בערב - שעת ההשכבה הרשמית של הילד - הבית נכנס לכוננות: הטלפונים עוברים למצב רטט, האורות מכובים, מילים נאמרות בלחש והמסדרון המוביל לחדר של הילד הופך לשטח מפורז אשר אין להלך בו סתם ככה, רק אם ממש אין ברירה.
לזה האמת כבר התרגלתי. אני כבר מיומן בלשמור על דממת אלחוט בשעות הלילה ולצמצם את תנועותי בבית. אבל לעניין של האלימות לא התרגלתי, ואני גם לא רוצה להתרגל. “את מבינה", אמרתי לאשתי, “זה הרבה יותר מלרשום צ'ק של 200 שקל למדריך מהחוג, זה עניין של קונספט".
“איזה קונספט בראש שלך?".
“הקונספט שאני כשמאלני, שאנחנו כהורים שמאלנים, לא יכולים להרשות לעצמנו לגדל ילד כזה. יש סטנדרטים מסוימים שאנחנו כשמאלנים יפי נפש נדרשים לעמוד בהם. איך אני יכול לדבר על כיבוש בזמן שהילד שלי משליט משטר צבאי בגן על כל מי שאוכל פיתה עם שוקולד? את מבינה מה אני אומר?".
“לא, האמת שאני לא מבינה".
“זה מפני שאת בתוכך לא שמאל, את מרכז".
“אתה מוכן לדבר בשקט? הילד יתעורר".
“הילד? זה לא ילד, זה רודן. אני בטוח שקדאפי היה יותר מתון ממנו בתור ילד".
* * *
למחרת אספתי את הילד מהגן והחלטתי לנסות להעביר לו מסרים של שלום, אחווה ורוגע דרך מוזיקה. השמעתי לו את “שיר תקווה" של אביב גפן ברמקולים והתחלתי לשיר: “בואו נצעד לחלום בלי גזע ולאום, בואו ננסה, עד שיהיה טוב, עד שיהיה...".
בתגובה לשיר הילד נכנס לטראנס של צרחות שלרגע נשמעו כמו התקפה של נחיל ארבה. לא ידעתי מה לעשות, התקשרתי לאמו וסיפרתי לה על חומרת המצב. “שים לו את השיר ‘מי מסתתר מאחורי הבד הצבעוני' של ‘גולי והגיטרה ששרה'", היא אמרה.
“נו באמת, מה זה, שיר של הקו־קלוקס־קלאן? מה זאת אומרת: מי מסתתר מאחורי הבד הצבעוני?".
“פשוט תשים לו, הוא יירגע".
עשיתי כדבריה, ולא רק שהילד הפסיק לבכות, הוא גם החל למחוא כפיים לפי קצב השיר תוך שהוא זורק חיוכים לכל עבר. אין ספק, מוזיקה מרגיעה אותו כמו ששום דבר אחר לא מרגיע אותו. הילד מת על מוזיקה. מצד שני, גם צ'רלס מנסון היה חובב מוזיקה גדול.
כשהגענו הביתה הדלקתי טלוויזיה. דיברו שם על הסכם הגרעין ואני חשבתי שבנסיבות שבהן אנו נמצאים ומתוך כל האפשרויות שעומדות לפנינו - ההסכם הזה הוא לא רע כמו שראש הממשלה ההיסטרי שלנו עושה ממנו. עוד לא סיימתי את המחשבה וכדור עם ציור של “הדוד חיים" עף לעברי במהירות, ובמזל חלף לידי ולא רוצץ לי את הראש.
קראתי לאשתי שתגיע מיד והסברתי לה מה התרחש בזה הרגע. “אתה חייב להבין", היא אמרה לי, “הוא רוצה לשחק איתך והוא לא יודע איך להגיד לך את זה, אז הוא זורק לך את הכדור".
“פאף, את לא ראית מה הלך שם, זה היה ניסיון התנקשות, לא הזמנה למשחק".
“אתה מגזים".
בטלוויזיה היה אפשר לראות את אובמה נואם ומסביר ש"הדיפלומטיה ניצחה". החלשתי את עוצמת הקול והחלטתי גם אני להבהיר את החשיבות של הדיפלומטיה בבית הזה. “אנחנו צריכים בכל כוחנו ובכל צורה ללמד אותו לחתור לדיאלוג, אנחנו צריכים ללמד אותו שהפתרון האמיתי הוא לא אלימות אלא דיאלוג".
“איזה דיאלוג? הוא יודע מילה אחת - אבא".
“טוב, נו", אמרתי, “מספיק שהוא יידע עוד מילה אחת, 'אבן', והוא כבר אומר ‘אבא אבן' - שזה אבי הדיפלומטיה הישראלית. אגב, את יודעת שאבא אבן הוא דוד של בוז'י הרצוג?".
אשתי לא הספיקה להגיב ושוב עף לעברי הכדור של הדוד חיים וכמעט הוריד לי את הראש. “שחק איתו, הוא ממש רוצה לשחק איתך", אמרה אשתי, ואני נשארתי לשבת עם הילד ולשחק. כמובן שתוך עשר שניות הוא עזב את הכדור וסימן שהוא רוצה שאביא לו משחק אחר מארגז המשחקים שלו. הבאתי לו.
האמת היא שאני משוגע על הילד הזה. אני אוהב אותו בצורה מטורפת, וגם אם האינטרפול יעלה עליו ויגלה שהוא מי שחפר את המנהרה אל תוך התא של ברון הסמים המקסיקני “אל צ'אפו" וסייע לו להימלט מהתא (להערכתי רק הוא מסוגל לארגן מזימה בסדר גודל כזה) - עדיין אבוא לבקר אותו בבית הסוהר והכל. הוא לא יפסיק להיות הבן שלי.
* * *
אין לכם מושג כמה אנרגיות אני מוציא על הניסיונות להרגיע את סופת הטורנדו שמכונה “ארד דיין". במיוחד יש לו קטע עם הכלב שלנו. הוא ממש מוחץ את הכלב המסכן. במשך שעות אני יושב לידו וכל פעם שהוא שולח יד אל הכלב אני גוער בו ומונע ממנו לקווצ'ץ' את הכלב המסכן. והקטע הוא שהילד הזה עקשן. כשהוא רוצה משהו, יש לו יכולת התמדה מטורפת - במשך שעות הוא יכול לשבת ולשלוח ידיים לכלב ולבדוק אם אגער בו ואמנע ממנו לגעת בכלב (מה שאני עושה).
אבל האמת היא שמה שהכי מדאיג אותי זה שהוא החל, כנראה, להפעיל שלוחות. יום אחד אשתי באה אלי והודיעה לי באושר שהילד החל להפעיל את הכישורים החברתיים שלו ומצא חבר בגן בשם אביתר. “הם כל הזמן ביחד", הכריזה, “לאן שארד הולך אביתר הולך אחריו". באותו הרגע ידעתי שהבן שלי הפך להיות מפושע זוטר לראש קרטל. מי יודע, הם בטח מבריחים פיתות עם שוקולד אל תוך הגן ולוקחים פרוטקשן על הנדנדה בחצר או משהו.
“דעי לך", הסברתי לאשתי, “כשיגיע הרגע ואשב עם אנשים ואסביר להם מדוע רק דרך האפיק המדיני אפשר לפתור את הסכסוך הישראלי־פלסטיני, ומישהו יגיד לי ‘גם את הילד שלך אתה מחנך דרך האפיק המדיני? כי נראה שזה לא הולך לך, אז אל תטיף לנו על דיפלומטיה', אאשים אותך, אגיד שזה בגללך, שאת הקשית עליו להפוך ליפה נפש. את חייבת להבין משהו, את חיה עם מישהו שכששואלים אותו מה הוא עושה בחייו הוא עונה ‘פובליציסט' (ולעתים אפילו ‘פובליציסט ואיש רוח'). את חיה עם מישהו שיודע לתפעל מכונת אספרסו, מישהו שעושה לייקים לבוז'י הרצוג ולאילן גילאון בפייסבוק, מישהו שחולם שיזמינו אותו לוועידת ג'יי סטריט בוושינגטון וישכנו אותו במלון חמישה כוכבים יוקרתי על חשבונם (כולל מיני־בר חופשי), מישהו שיש לו בטלפון בחיוג המהיר את המספרים של עומאר, אוסמה, דיאר וראזי. את חייבת להבין - זה הבן אדם שאני, ובן אדם כזה לא יכול לטעון בעד הומניות בזמן שהילד שלו דוגל בעקרונות של ארגון טרור".
מאוחר יותר בערב היינו אני ואשתי במיטה. אשתי קראה ספר ואני החלטתי שאני חייב לעדכן אותה בחשבון הנפש הטרי שעשיתי עם עצמי מוקדם יותר ובמסקנות החדשות שאליהן הגעתי. “פאף, אגיד לך את האמת, חשבתי על זה כמו שצריך והגעתי למסקנה שתכלס אני די מרוצה מזה שהילד בולדוזר שדורס כל מה שמסביבו. האדם הקדמון שבי זועק מתוכי: ‘תראה את הילד שלך, זה ילד שועל, ילד חריף, עושה בית ספר לכל מי שמעז להתעסק איתו. ילד כזה יגדל להיות גבר אמיתי, גבר שבגברים'. וטוב לי עם זה, כן, נוח לי עם המחשבה הזאת".
התרוממתי ממצב השכיבה ועברתי לישיבה זקופה כדי שאוכל להביט לאשתי היישר בעיניים. “היום הבנתי את זה", אמרתי בדרמטיות של שחקן אורח בטלנובלה דרום־אמריקאית, “הילד הזה הוא השמאל החדש, הוא השמאל של העתיד, שמאל פרגמטי ואגרסיבי, שמאל חריף".
“אתה חייב לדבר יותר חלש, הילד יתעורר".
“טוב", אמרתי וחזרתי למצב שכיבה.