קורא יקר, נניח שמחר אתה מת.
כלומר, זה לא ששמעתי משהו ספציפי דווקא לגביך, אבל אתה יודע, כמו שאומרים ידידינו האמריקאים, בתרגום מילוי לעברית: ״קקי קורה״, ומשהו שהתחיל במסרון בנהיגה או בכאב קל ביד שמאל, סופו מי ישורנו?
גברים, הרבה יותר מנשים, מפחדים מהמוות פחד מוות גם כשהם לכאורה צוחקים בפניו. זה מפני שאנחנו, כרגיל, חושבים על עצמנו: אישה לרוב תסתפק בידיעה שצאצאיה בריאים, שלמים ומסודרים בחיים. גבר חושב איך תשפוט אותו ההיסטוריה, אפילו אם היא תסתפק בנזיפה.
רוב האנשים סבורים בטעות שצרותינו בעולם הזה מסתלקות ממנו יחד איתנו. ביג מיסטייק: נכון, טלפונים מהבנק אולי לא מגיעים למקום שאליו נלך (אם כי ברגע שהם ימצאו דרך, אני משוכנע שעוד נשמע את אלוהים אומר למלאכי השרת: ״חבר׳ה, היום יורדת לי ה׳ויזה/ אז אם זה מ׳חסוי׳, דיר באלקום לענות אם אתם לא רוצים שאכה אתכם בשחין״), אבל מי שחושב שגם יתר הצרות שלנו נגמרות עם החיים, לא יודע מה הוא שח.
נניח שהסתלקת מכאן בלי הודעה מוקדמת. המשמעות העיקרית של המאורע המצער היא שכל היסטוריית הגלישה שלך תהיה פתוחה בפני המשפחה הקרובה - שיתמלאו לגלות לא מעט קרובות משפחה מצודדות מרחבי הכפר הגלובלי.
אבל בוא נעזוב את הקוזינות מהמרשתת (ולמקרה שמדובר ב״קוזיך, תחשוב איזה תיק יהיה לצאת מהארון דקה אחרי שהכניסו אותך אליו!) ונלך על דברים יותר בנאליים. בוא נגיד שעם הקופסה הקטנה של הטבק המועשר וניירות הגלגול מוקירי זכרך־לברכה עוד יצליחו לחיות בשלום: הרי אפילו הנשיא אובמה הודיע לכל העולם שבניגוד לקלינטון(״לא לקחתי לריאות״, ״לא קיימתי יחסי מין עם האישה הזאת״) הוא דווקא זרם יפה עם רוח התקופה. אז אומנם חבל שהוא עשה את זה כנראה גם תוך כדי המשא ומתן עם האיראנים, ועוד עם קרי שבשלב מסוים היה מוכן להסיר את הסנקציות מאיראן תמורת ״מקופלת״, אבל זה לא אומר שאתה צריך להיות יותר צדיק ממנהיג העולם החופשי־חופשי.
ובכל זאת, כדי למנוע אי נעימויות אפשריות יש לי כמה בקשות ממי שיבואו לנקות פה אחרי:
את המחשב שלי פשוט תעיפו אזאיז לפח האשפה של ההיסטוריה. לא, זה לא בגלל מה שאתם חושבים, אלא דווקא בגלל כמה ״התחלות בנייה״: רעיונות שקיוו להיות יום אחד מאמרים מטלטלים, רבי־מכר, שוברי קופות ועוד. יש סיבה טובה לכך שהכי רחוק שהם הגיעו היה לשולחן העבודה שלי - ואם אפילו אני לא בטוח מה רציתי להגיד, אני מעדיף שאף אחד לא ינסה לפרש אותי בלי שתהיה לי יכולת לסתור אותו או לסטור לו.
הלאה: נסו לתרום את גופתי למשהו. אני יודע שהפרוצדורה המסובכת גורמת אפילו לחברה קדישא להיראות כמו אופציה שפויה - ובכל זאת, אם ישונו הנהלים, אנא הרימו אותי כתרומה: לא בקטע מציל חיים, כאילו מישהו זקוק באמת לכבד השמנוני שלי, אלא תנו לסטאז׳רים לפרק ולהרכיב אותי כאוות נפשם: אם בזכות הפירוק וההרכבה, אפילו אחד מהם יהיה מיומן יותר בתפירה ויום יבוא ויצליח לגרום לכך שהצלקת ברגלה של הבחורה היפה שהחבר האידיוט שלה החליק עם האופנוע, תהיה פחות בולטת - אני אדע שהשארתי אחרי עולם יפה ונכון יותר.
ובהמשך לסעיף הקודם: גם אם תחליטו, מטעמי נוחות, לשים אותי מתחת לשיש, אל תמהרו לפקוד את המקום לעתים קרובות. במקום זה, ביום השנה, תמצאו אחד מבעלי הברים שחייב לפחות חדר אחד בדירה שלו לקיבולת שלי, ותשלחו הזמנות לארבעת מוקירי זכרי שיבואו לשתות איתי משהו. ואם כבר -אני אשמח אם זה ייפול על משחק של יונייטד בלייב, אלא אם כן ואן האל יישאר עוד הרבה שנים, ואז, בחיי שטוב מותי מחיי!
ויש גם חוב של כבוד לסגור: לפני כמה שנים אכלתי ב״בית החומוס והפול״ בחשמונאים. החשבון היה 54 שקל, ולי היה רק שטר של 200, אז ההוא בקופה נתן לי עודף 150 ואמר שבפעם הבאה נתחשבן, רק שמאז לא יצא לי לעבור שם ועכשיו קצת לא נעים לי. בקיצור, השארתי על השולחן שלי מטבע של חמישה שקלים. תסגרו לי בבקשה את הפינה הזאת, כולל טיפ.
והכי חשוב, תזכרו: גם אם זה לא היה הרעיון הכי חכם לעקוף את המשאית/ לרוץ חצי־מרתון/להוריד בקבוק וודקה/לקחת ללב/לקחת לריאות/להיכנם לרמאללה עם סטיקר של ״חברון מאז ולתמיד״ או ל״טדי״ בטי־שירט אדומה, הרי שלפחות זה היה הרעיון הגרוע האחרון שלי!