זה יהיה ביתי

 

את השמיכה הפלתי ארצה. בבוקר ארים, או שלא. אני בוהה בתקרה, נזכרת באותם הסרטים על הבחורות העניות והיפות שבאו לעבוד אצל הגבירים הנאים והעשירים, במשק או במטבח, ובוקר אחד התאהבו בהם. כשחלבו פרות, רעו בשדה או בישלו נזיד בשר ועדשים חלמו על מעסיקן, איך משך אותן אל חדרו המוצע בסדיני סאטן וקשמיר, וידע אותן עליו. איך כשבא אליהן בערגה, הבטיח להן חיים אחרים, נטולי רעב ועוני רע.

 

לבסוף יכניס אותן להריון. וכשיבואו זוהרות, כמו שרק נשים בהריון יודעות להיות, ויגלו לו מה בבטנן, יסטור על לחיין ויבקש מהן לארוז וללכת, פן תשמע אשתו על הנעשה.

 

מצחי מזיע, ואני חושבת על חדרן הקטן, צמוד לאסם, על החום השורר בו. הן טובלות מטלית לבנה בגיגית מים ובה מנקות את צווארן הלח. אני חושבת עליהן, נשים הרות ועצובות, אורזות, נפרדות מכמה דקות התהילה והתקווה הנושנה שהייתה להן בין כותלי טירת העשיר. הן תוהות מה יעשו עם הילד בבטנן ומתחילות לצעוד אל תוך הלילה החם.

אני מחליטה לעשות מקלחת, חם לי והלילה שקט מדי. אני פותחת את ברז המים, ולפני שנכנסת לוחצת פליי בלפטופ. הוא מנגן לי את "ערב כחול עמוק" מגרונה של ריטה, מילים של מאיר אריאל, שאותו הלחין שלמה יידוב.

 

לפני כמה שבועות פגשתי אותו, את יידוב. כתבתי את תוכנית הרדיו שלי באיזה בית קפה באבן גבירול והוא בדיוק עבר. אני אף פעם לא עוצרת מפורסמים, או אמנים, מעדיפה להניח להם. אבל אותו הייתי חייבת לעצור. סיפרתי לו עד כמה השיר נוגע בי, כמה הוא עדין וענוג. הוא הודה לי בצנעה, שאל אם גם אני כותבת. עניתי שלא, ואולי מתישהו יהיה לי אומץ. בתגובה הוא חייך והלך לדרכו.

 

המים זורמים עלי, מים קרים וטובים. מצננים את גופי ומרגיעים לי את הלילה. ריטה ממשיכה לשיר "רק תעמוד בפתח, בלי הודעה מוקדמת, כמשחר לטרף".

יש רק אחד בראשי, רק גבר אחד שלו לבי מרשה לעמוד בפתח, בלי הודעה מוקדמת. אני מוכנה להיות טרפו ואם צריך גם לפזר על עצמי תבלינים המותאמים לאנינות טעמו. אבל הוא לא הגבר שעליו אני חושבת עכשיו, כי כמה גבר אפשר לכאוב?

 

יש גבר אחר, נכנס לחיי בשבוע האחרון. אני חושבת על השבוע הזה, על הדייט הספונטני עם בחור מוצלח ויפה, ששעמם אותי עד עמקי נשמתי, על הנחמה שמצאתי ביין ועל הדקות שספרתי עד שהדייט ייגמר ואוכל לשוב אל ביתי, אולי מישהו העלה סטטוס מעניין בפייסבוק.

אני נזכרת איך שילם את החשבון, והתקדמנו לאוטו. כשישבנו בתוכו הוא שאל אותי "אני מצטער אם אני מביך אותך, אבל אולי תרשי לי לנשק אותך?".

 

אני מחייכת, עכשיו אחפוף, ריח של סבון ההדרים והמים הקרים המתערבבים איתו יוצרים הרמוניה יפה. "כן", נעתרתי לבקשתו, "אתה יכול". לא יודעת למה. אולי כי רציתי לתת צ'אנס ללילה הזה, לדייט הזה, או סתם, כהרגלה, באה  הסקרנות וכילתה בי את זעמה. איך אעז לתת לו ללכת מבלי לדעת כמה הוא באמת משעמם, האם רק בשיחותיו או גם בתשוקתו?

 

והוא נשק לי בעדינות הראויה לשפתיה של אישה, עצר, הביט בעיני ושוק נשק. הרגשתי איך גופי העייף ומאיסתי בערב הזה אוחזים ידיים ומתנדפים להם אט-אט. חצי שעה ישבנו באוטו, נשקנו האחד לשנייה כמו אהובים שלא התראו שנים. או להפך, מעכשיו לא יתראו עוד. הוא היה כל כך יפה, ומנומס ויצרי וענוג.

 

למחרת קמתי בבוקר וציפיתי להודעתו. כשלא באה, התחלתי בשגרת יומי. כתבתי, יצרתי, ערכתי קניות. מפעם לפעם הצצתי בפלאפון, לראות אולי מחכה לי הודעה ממנו. בערב ההודעה הגיעה. הוא כתב שם שלא ידע אם ארצה להמשיך, והמחשבות עלינו לא מרפות מראשו. כתב שישמח לנסות, שהוא איננו אחד מהמניין, שלא יפגע ולא יעשה מעשים אסורים. שאתן לו צ'אנס.

שלחתי לו אייקון של לב, כמסכימה. וקבענו להיפגש, שוב.

הו, הנה! המזגן חזר לפעול, והחדר מתחיל להתקרר. מוזר, הכתיבה אליכם כנראה עושה לי מזל. ועכשיו מגבת, קצת קרם גוף וקטורת. אקבל את השמש שתבוא עוד מעט עם ריח נעים.

 

***

 

את חמשת הימים האחרונים בילינו יחד. טיילנו, שתינו, צחקנו ואהבנו. "כל הכחול לעצב כל העמוק אין קצה". ריטה הזאת, יודעת לנגן לי סיפורים בקולה.

הלילה, זה הלילה הראשון שאנחנו לא יחד, ומשהו חסר לי פה בבית. לא אגיד לכם שאני מאוהבת עד כלות, זה יהיה שקר. ואם כן אתוודה, אהבתי עדיין בין ידיו של הגבר הקודם, שעליו שמעתם ממני לא פעם.

 

אספר רק שהטעימה הזאת, מהביחד, הופכת לי כל לבד שעוד קיים בחיי למיותר ולא רצוי. גם הנשים העניות, אלו שמעסיקן שלח אל היער למצוא חיים רחוק ממנו, התחתנו בסופו של דבר, בדרך כלל עם איזה איכר שאסף אותן אליו, וגירשו את הלבד שנגס בבשרן.

 

פעם הייתי מאוהבת בו, בלבד, וחשבתי שאני האישה היחידה שמעריכה באמת את העצמאות, וגילתה את יתרונותיה. עכשיו אני שונאת אותו, שנאה עזה ויוקדת. הוא מפריע לי בשגרת חיי, מתיש אותי במחשבות לא רצויות על קשרים לא ריאליים ומונע ממני שמחה כל כך נגישה ופשוטה.

 

***

 

בלילה האחרון שישן אצלי הוא כיוון את השעון המעורר שלו לשש בבוקר. שאלתי אותו למה כל כך מוקדם. ענה שהוא צריך להניח תפילין.

החלטתי שאקום איתו. כמה זמן לא שמע ביתי תפילות ומזמורים. הבטתי עליו מהקומה העליונה, ראיתי את הכיפה הסרוגה שחבש על ראשו, איך עטף עצמו בטלית וכרך תפילין סביב ידו. דמעה החלה לרדת מבין עיני והשכינה והאושר באו אל תוך לבי ואל נשמתי הצמאה.

 

לאחר שלחש "שמע ישראל" הביט למעלה וראה אותי מביטה בו, לא דיבר, חייך אליי ושפתיו לוחשות תפילה.

אהבתי אותו באותו הרגע, ויותר אהבתי את הבית שיצר לי. פתאום דירת הרווקות שלי הפכה לפרוכת יקרה ונעימה העוטפת ספר תורה יקר בדמות הזוגיות המהירה שלנו.

עד שיצא לעבודה, ההוא שאוחז בלבי לא עבר לי בראש. אף לא לרגע. חייתי את הרגע עם זה הנוכחי והיה לי טוב. הו אלוהים, היה לי טוב.

מחר אטוס ללונדון, אתרחק מזה ומזה.

 

בין מגדליה של העיר אחשוב מה ירווה צימאוני, אהבתי האמיתית או הבית שיכול להיות לי – ואפילו לא עוד הרבה זמן. תני לי תשובה, לונדון, כי יפו לא מצליחה.