-1-

לא הייתי רואה אותה, כמו שאתה רגיל לא לראות קופאיות בסופר, באופן כללי אנשים שעובדים במקום ענקי כאשר תפקידם מסתכם בלשבת באותו מקום עשרים שנה, לעשות אותו דבר עשרים שנה, לשאול את אותן השאלות ולתת את אותן תשובות, עם אותן ארבע הבעות יסודיות – ככל שאני ממשיך אני קולט שיש סיכוי שתחשבו שאני מדבר על יונית לוי, אבל אני לא – אני מדבר על קופאית בסופר שאת שמה לא אסגיר, וגם לא באיזה סופר מדובר, רק אומר שלכאורה לא קיימת בעולם קופאית סטריאוטיפית ממנה. ובאמת שהייתי חולף על פניה באותו יום.

רק שרצה המקרה וראיתי אותה קולטת בזווית עינה זוג שעמד בתור אחר, ורב על כמה חלב צריך לקנות כאשר ההורים שלו באים לבקר. האישה אמרה: "צריך לפחות שלוש ליטר, למה אמא שלך שותה קפה מתוק מתוק מתוק". והבעל אמר: "מה קורה מתוק לחלב?". והאישה אמרה: "היא שותה המון חלב רק בשביל לשים בזה את המיליון סוכר שלה, אפילו לא אכפת לה הקפה, רק החלב חלב חלב הזה!".



והקופאית – איך נקרא לה שזה לא יהיה סטריאוטיפי? אזמרלדה? זה רחוק מספיק – אז אזמרלדה קלטה אותם בזווית העין וחייכה חיוך אמיתי ומרושע אבל אוהב אדם, חיוך שיש למעט אנשים, כאלה שנהנים מבני אדם אחרים ומעלילותיהם, ומיד רחב לבי כי הבנתי שמצאתי נשמה תאומה, ואם לא תאומה לפחות בעלת אותו תחביב, התבוננות באנשים אחרים ובעצמנו, וככה יצא שהתחלנו לדבר, וככה יצא שנהיינו חברים, ובסוף גם יצא שהייתי שם כשהסיפור שאני עומד לספר לכם קרה.

-2-

אז אזמרלדה – התרגלתם כבר? – עבדה יום אחרי יום אחרי יום בקופה, אשה בת חמישים וחמש שחיה לבדה, בצמצום רב, ואחרי שנים של ימים זהים כבר נואשה מהסיכוי לימים אחרים. "התגלגלתי ככה", אמרה וחייכה את החיוך המוותר הזה. 

הייתה לה ילדה אחת, שכבר גדלה ועזבה את הבית, היה לה בעל-לשעבר שכבר שלוש שנים לא ראתה, וכך היא חייה את חייה, כשהדבר היחיד שאיכשהו גרם לה להעביר את הזמן בשלווה יחסית יה בחור צעיר, נציג של חברת מזון גדולה – "הוא חזק מאוד בטונה", אמרה והצביעה לעבר ערימת שימורי הטונה בשמן זית שבדיוק העברתי לקופה – והבחור הזה, מעבר להיותו חזק בטונה, גם השלים הכנסה במכירת אקסטזי פה ושם.

רק לחברים ורק במנות קטנות, אבל מדי פעם היה מוכר לה בקבוקון, והיא הייתה מזליפה כמה טיפות במי עדן, ופתאום הייתה מסוגלת להעביר משמרת שלמה בחיוך, מסוגלת להעביר את השנים הבריאות שנותרו לה בלי יותר מדי כאב לב, אלא שאז קרה משהו שבחיים לא יכלה לנחש שיקרה.

-3-

גם לאזמרלדה הייתה עבודה נוספת, להשלמת הכנסה: פעמיים בשבוע עשתה משמרת לילה בפיצוצייה, מאלה שפתוחות 24 שעות ביממה, בסמוך לאחד הפארקים המקסימים שרון חולדאי פיזר בעיר. יום אחד נכנס לשם מישהו חמוד, גבר צעיר ממנה בעשר שנים ורזה ממנה במונחים שאינם נמדדים במספרים אלא בהערכה עצמית.

"חמוד כזה", אמרה, "לוקח בקבוק מים והולך לרוץ בפארק", פעמיים בשבוע, קבוע, בקבוק מי עדן עם פקק ספורט ושעה ריצה בפארק, ואחר כך הוא חוזר לעוד בקבוק מים ולכוס אספרסו קטנה ושיחה אקראית. והיא אמרה לי, "תשמע עוזי" – אוווווזי, כך היא קוראת לי, כמו אחות קופת החולים שהייתה קרובת משפחה שלנו כשהיינו ילדים, והתעקשה להעניק לנו את כל הזריקות המכאיבות במו ידיה – 

"תשמע אוווווזי, הוא ממש בחור נחמד, אבל גם רזה, גם עשר שנים פחות ממני, וגם אני חושבת שהוא עשיר, אז בכלל..."

בקיצור, שום סיכוי. אבל יום אחד הוא נשאר לדבר קצת יותר, והיא אומרת משהו מצחיק והוא מופתע, וצחוק אמיתי זה צחוק אמיתי, אי אפשר לזייף את זה – מי כמוני יודע, שנים העברתי בניסיון לפצח מה מצחיק את מי, ולמה. ואז היא אומרת לעצמה, נו, מה יכול להיות כבר, ובפעם הבאה שהוא מגיע לריצה שלו היא מכינה לו מראש בקבוק מים שמזגה לתוכו כמה טיפות אקסטזי.

באמת רק כמה טיפות, אבל אחרי ריצה בת שעה זה כנראה עושה משהו, כי הוא חזר מתנשף מהסיבוב בפארק, שתה את האספרסו שלו, והם שקעו בשיחה ארוכה-ארוכה, מלאה בצחקוקים. ואחרי שלושה ימים זה קרה שוב.

ובשבוע הבא שוב, ובפעם הרביעית הוא כבר מחכה לה עד תום המשמרת וזה נגמר אצלו בבית, והם "עושים אהבה" כמו שהיא מתארת בביישנות – זה מוזר כמה אנשים יכולים להיות פתוחים לגבי סמים אבל סגורים לגבי סקס – אבל זה מה שהיא אמרה, עושים אהבה.

ומשם זה כבר נהיה רציני, והאקסטזי כבר מיותר, והקשר ביניהם הולך ומתחזק, ובשלב שבו היא מספרת לי את זה היא כבר בדרך להתחתן עם הבחור, עשר שנים צעיר ממנה ורזה ועשיר ועובד "במשהו בפרסום", והיא כבר לא עובדת בסופר יותר, ואת רוב זמנה מעבירה בלתכנן את הדירה החדשה שלהם. "להגיד לו?", היא שואלת אותי מדי פעם בחרדה, "להגיד לו?" לא! אני אומר לה, לא! אל תגידי כלום. 

את מאושרת והוא מאושר. ומה זה משנה איך הגעתם למצב הזה, העיקר שהגעתם, ואלוהים יודע איזה שד שמרני יקפוץ אם תגידי לו. "בסדר בסדר, היא אומרת, "כמה אתה מתלהב". ואכן, היא לא מספרת לו כלום. אבל כן מספרת לבחור שנתן לה את האקסטזי. הבחור מהטונה.

-4-

והבחור מהטונה מתלהב מאוד. לא חשב על זה מעולם! פטנט! ורצה המקרה, שאותו בחור חיזר בהתלהבות אחרי אישה צעירה שהייתה עורכת "ערבי היכרות עם טונה" מטעם החברה שלו: מגיעה לבתים לפי הזמנה מראש, ומכינה סלטים וממרחים וכל מיני מאכלי טונה, טונה צלויה וטונה מטוגנת וטונה בתנור וטונה בסנדוויץ', ועם קצת יין זה אפילו נשמע הגיוני, והבחור מנסה כבר חצי שנה להתחיל איתה ולא ממש מצליח. אלא שעכשיו היה לו פטנט.

הגיע "ערב ההיכרות" הבא, הגיעה האישה הצעירה, הגיע הבחור עם מבחר הטונות שלו, רק שבמהלך ההכנה הוא דאג לטפטף קצת אקסטזי על כל מאכל שהכינה, וחיכה לראות איך האהבה ניצתת ביניהם כמו שניצתה בין אזמרלדה לבחור שלה. זה לא קרה. טונה, מסתבר, ממש לא הולכת טוב עם אקסטזי, וחצי מהנוכחים במקום גמרו באיכילוב עם סוג של הרעלת קיבה והזיות; והכי גרוע הגיבה האישה הצעירה, שטעמה מהכל, ולכן גם סבלה מהכל.

האוכל נלקח למעבדה. המעבדה עלתה על הסם והבחור פוטר מעבודתו. אף אחד לא הצליח להוכיח איך הגיע לשם הסם, אבל לכולם זה היה די ברור. וכך מלך הטונה מצא את עצמו מובטל וכועס, והכתובת לכעסו הייתה אזמרלדה.

-5-

הוא איים שיספר לבעלה לעתיד על נסיבות היכרותם המיוחדות. היא שילמה לו. בהתחלה מכספה, אבל כמה כסף כבר היה לה, לקופאית לשעבר. אז היא לקחה קצת מהחבר החדש שלה. ועוד קצת. ועוד קצת. עד שיום אחד הוא תפס אותה מחטטת לו בארנק. לא אמר מילה, רק עקב אחריה במכונית, וראה אותה נפגשת עם הבחור. היא נשברה תוך שנייה. סיפרה לו הכל, ובכתה, והתחננה, אבל זה לא עזר. 

האיש התעורר כמו מתוך חלום, ובז לעצמו על אותם רגשות שדקה לפני כן היו בשבילו הדבר הכי קרוב להצצה על משמעות החיים. והוא עזב. והיא חזרה לסופר.

אותה קופה, אותו כיסא ששובר את הגב, אותן שמונה שעות ביום. לקח לה זמן, אבל בסוף היא חזרה לחייך, לעצמה בעיקר, מה שהפתיע אותי כי החיוך שלה לא נהיה עצוב, אלא יותר כמו נשימה עמוקה שבאה ממקום שלא היה קיים שם קודם. יכול להיות שהיא עדיין לוקחת אקסטה. אין לי מושג. היא כבר לא מדווחת לי. אבל דבר אחד כן השתנה: היא גרמה לכך שלא ימכרו כמעט טונה בסופר שלה. אף אחד לא מבין למה, אבל לאט-לאט כל הלקוחות עברו לסרדינים. 

למה? כי כל אחד שעובר בקופה עם טונה, היא לוחשת לו: "אתה בטוח? לא שמעת על הטונה המורעלת, שהייתה מסיבה וכולם כמעט מתו? אני לא נוגעת בזה". רק סרדינים מוכרים שם עכשיו. בכמויות. רק סרדינים.