משרד החינוך פרסם אתמול את תוצאות מבחני הבגרות לפי יישובים. פרסום זה יזכה קרוב לוודאי להדים רחבים עם טפיחות עצמיות על השכם ביישובים שבהם הייתה "עלייה" בשיעורי הזכאות, ולקיתונות של ביקורת על מערכות החינוך ביישובים שבהם הייתה "ירידה" בשיעורי הזכאות.

גם כשמדובר בשיעורים זניחים של אחוזים בודדים לכאן או לכאן, מידרדר הדיון החינוכי ל"מירוץ סוסים" אחר הדברים הפחות חשובים והפחות משמעותיים המתחוללים במערכת: שוב יהיו כמה יישובים ״כוכבים" תורנים וכמה יישובים שיבלטו ב"הידרדרות". ושוב נלמד את מה שאנו כבר יודעים - שביישובים מבוססים ההישגים טובים יותר מאשר ביישובים באשכולות הסוציו־אקונומיים הנמוכים.

אולם מעבר לוויכוח העקרוני בדבר מה חשוב יותר ומה חשוב פחות במערכת החינוך ראוי לשים לב לכמה נקודות הנותנות פרספקטיבה קצת אחרת על הנתונים שפורסמו. הנתונים שפורסמו היום מתייחסים אך ורק לתלמידים הגרים ולומדים באותו יישוב, ומתעלמים מלמעלה מ־20% מהתלמידים במגזר היהודי ומ־5%־7% במגזר הערבי, הלומדים ביישוב אחר. תוספת התלמידים הללו לתמונה יכולה לשנות מהותית את כל הנתונים בדבר ההישגים של תלמידי
יישוב מסוים מחד, או את ההישגים של בתי ספר ביישוב מסוים מאידך.

מעבר לכך הנתונים מוצגים כשיעורים בקרב התלמידים הגרים ולומדים ביישוב. כל עוד לא מוצגים במקביל מספרי התלמידים, ערכם של נתונים אלה מועט.

כמה תלמידים מבין אלה הגרים ביישוב לומדים בכלל ב־י"ב, כמה מבין הלומדים ב־י"ב לומדים ביישוב? מי התלמידים שלא לומדים ביישוב ולמה הם לומדים מחוץ ליישוב? ביישוב שבו מספר התלמידים ב־י"ב עמד על 20 ומספר הזכאים לבגרות גד יל מעשרה ל־11 - ושיעור הזכאים עלה ב־5%, ואילו ביישוב שבו היו 200 תלמידים ומספר הזכאים גדל מ־100 ל־105 - שיעור הזכאים עלה רק ב־2.5%.

לבסוף, הניסיון מלמד שאין לתת אמון רב מדי בקפיצות נחשוניות בהישגים לימודיים לא במיצב, לא במבחנים הבינלאומיים ולא בבחינות הבגרות. אשר על כן מומלץ לא להתרשם יותר מדי מהעליות הנחשוניות בהישגים של יישובים כגון מ.א אשכול, כפר קאסם, עין מאהל וסחנין, ומהנפילות של לקיה, חצור הגלילית רכסים ואלעד.

הכותב הוא חוקר בכיר ב"מרכז טאוב" ומרצה במכללה האקדמית אור יהודה