הרצח ב״בר־נוער״ ב־1 באוגוסט 2009 הפריד אותי מבני, ניר כץ ז״ל, מדריך הנוער שנרצח באירוע.אותו אירוע גם הפגיש אותי עם הקהילה הגאה.



זכיתי להכיר אנשים רבים, ארגונים, קבוצות מכל הארץ, מאוכלוסיות, מגדרים וגילים מגוונים. אנשים המקדישים את מיטב מרצם בהתנדבות למען חבריהם.


בעיתוי מצמרר, יומיים לפני יום השנה השישי, נדקרו אנשים במצעד הגאווה בירושלים. קיוויתי שפשע השנאה ב״בר־ נוער" יאפשר לרבים לעצור לרגע, להשיל סטריאוטיפים, ללמוד שיש אנשים שחייהם אחרים ולהפסיק לשפוט אותם. אך לשווא. יש שנשארו נעולים באמירות שופטות, מגנות, מבזות, משפילות ופוגעות. יש שממשיכים להצדיק פגיעות פיזיות באחר, רק משום שבחר לחיות לפי האמת שלו.
 

אני שומעת שוב, כמו אחרי האירוע ב׳׳בר־נוער" ושלא כמו אחרי אירוע הדקירה הקודם במצעד בירושלים, גינויים מפוליטיקאים רבים, גם מהמגזר החרדי. יש חשיבות לגינויים אלה.

עם זאת, הרבה דברי הסתה של רבנים, ח״כים ומובילי דעת קהל עוברים ללא גינוי. וההסתה הזו, מסוכנת. אירועי אפליה ושנאה כלפי הקהילה הגאה מתרחשים כמעט מדי יום, כפי שאנו למדים מהדוח השנתי של מרכז ניר כץ של האגודה למען הלהט״ב (www.nirkatz.glbt.org.il), המתפרסם בימים אלו. חופש הביטוי אינו חופש הביזוי ואינו חופש השיסוי. תעצרו רגע ותחשבו כמה אהבה יכולה להעשיר את חיינו, וכמה השנאה הורסת אותם.