עשיתי טעות פעם וקראתי ספר בשם ״הוא לא בעניין״. אם לתאר את זה בקיצור (או לאמ;לק לכם, כמו שהצעירים והמגניבים אומרים), את הספר הזה כתבו שני אנשים נבונים, גרג ברנדט וליז טוצ׳ילו, שחוו הארה בכל מה שנוגע ליחסים בין גברים לנשים. אלא שאי שם בשנת 2005 פייסבוק הייתה עדיין חטיף סודי שרק סטודנטים בהרווארד זכו לטעום ממנו, אז במקום לכתוב על זה פוסט הם הוציאו ספר.
בתקופה מסוימת הוא הוכתר כתנ״ך החדש של כל הנשים שמצאו את עצמן, לפחות פעם אחת, מפרפרות מול גבר שלא היה ברור אם הוא מעוניין בהן. בקיצור, כל הנשים בעולם. וכדרכם של ספרי עזרה עצמית והעצמה נשית מסוגת ה״תזרקי אותו!״, הוא עשה את שלו בשינוי התפיסה שלי את המין הגברי (ולכן אני עדיין מחשיבה את קריאתו לטעות): הספר מתאר בפירוט סיטואציות בין גברים לנשים שנועדו להבהיר לך שהבחור הזה, שאת מקדישה שעות באנליזות של כל עפעוף שלו, לא מעוניין בך. לא חושק בך. לא רוצה אותך. לא מתכוון להפוך אותך לאישה הגונה. הספר הזה, במילים אחרות, תיאר כל מערכת יחסים שאי פעם הייתה לי עד לאותה נקודה (וגם כל אחת שהגיעה אחרי, בעצם).
אבל מה שריתק אותי יותר מאשר להבין מה לא בסדר בכל מערכות היחסים שלי, היה לגלות שאותם הדברים קורים גם לנשים אחרות. הספר מלא בסיפורים, שאי אפשר לדעת אם הם אמיתיים או בדויים, וקרוב לוודאי שבדויים, אבל התחושה שהתקבלה הייתה בדיוק מה שהכותבים כיוונו אליו - שתרגישי שאת לא הסתומה היחידה על הפלנטה.
קפיצה של עשר שנים קדימה בזמן, וכל מה שאני צריכה לעשות כדי להזכיר לעצמי שהעולם מלא בגברים גרועים - והם לא מסתכמים רק באלה שנמצאים על הרדאר שלי - זה להיכנס לפייסבוק, פעולה שבלאו הכי מתבצעת אצלי בתדירות גבוהה יותר מנשימה.
העמוד ״גברים בפייסבוק״ היה אחד היעדים שגלשתי אליהם כשרציתי להתבוסס בשנאת המין הגברי שלי. הוא התחיל את דרכו כעמוד שפרסם צילומי מסך של הודעות עילגות, מביכות או סתם מוזרות שגברים שלחו לנשים זרות בפייסבוק. זה היה כמו לחזות בפלא אנתרופולוגי ובעשרות גברים שנתקעו בשלב אבולוציוני מוקדם. מהר מאוד העמוד התפתח למקום שמרכז הטרדות מיניות ואפילו מקרי פדופיליה - גברים מטרידנים ששולחים עשרות הודעות מעשרות פרופילים פיקטיביים, גם לילדות בנות 13.
מנהלת העמוד, אילנה ברודו, לא נבהלה. היא יצאה למלחמה: הבנות המוטרדות הופנו למשטרה, הסוטים חטפו שיימינג שהבהיל אותם כהוגן, אבל במקום להזריק לעצמם חומר מסרס, הם הכריזו מלחמה בחזרה והתחילו לדווח על העמוד מכל הפרופילים המזויפים שלהם.
וכאן נכנס לתמונה האח הגדול הזה, שאנחנו מכנים אותו פייסבוק. רק שפייסבוק - כמו שלמדנו היטב בחודשים האחרונים, אחרי עשרות תקריות שבהן נסגרו למשתמשים פרופילים רק כי האלגוריתם של האתר לא האמין שהשם שלהם יכול להיות אמיתי - לפעמים נותנת את הרושם שהיא לא מנוהלת על ידי בני אדם מחושבים, אלא על ידי מכונה רובוטית שעושה חשבון פשוט: אם הרבה אנשים מדווחים על עמוד כלשהו, סביר להניח שמשהו לא בסדר איתו. וכך פייסבוק הצטרפה למלחמה מהצד הלא נכון. העמוד הוסר כמה פעמים מהרשת, אחר כך ברודו נחסמה ממנו.
כבר כתבתי בעבר על העניין הזה, שאין באמת למי לפנות בפייסבוק. אין שירות לקוחות, מייל או אפילו תיבת הצעות. בכל התאגיד האינטרנטי האדיר והמגלגל מיליארדים הזה לא נמצא תקציב למה שאפשר למצוא בכל סוכנות ביטוח בינונית בבני ברק - כמה טלפנים אדישים וחסרי תועלת שיהיו שם לרשות המשתמשים, ולו למען התחושה שבכל זאת לא הופקרנו בחלל הוויראלי הזה לחסדיו של איזה אלגוריתם חסר נשמה. אילו רק היה אדם שאפשר היה להסביר לו ״שמע, העמוד הזה מבייש פדופילים וסוטים, הם אלה שצריכים לעוף״, התוצאה הייתה אחרת. אבל האלגוריתם הוא לא אדם, הוא בסך הכל מוקדנית ממוחשבת שקיבלה הוראה להוריד את השאלטר על עמודים שעושים יותר מדי צרות.
בכל פעם שמשהו כזה קורה, אני מדמיינת רובוט עצום עם עיניים מתות, שמתקתק את כולנו על מסוע בלתי נגמר של סטטוסים. אם כל מה שכוחות הרשע - במקרה הזה, פדופילים ומטרידים - צריכים כדי לנצח זה ללחוץ על כפתור Reports כמה פעמים, מה יקרה כשנכריז עליהם מלחמה אמיתית וננסה למגר את הקיום שלהם ברשת? בצד של מי יהיו האנשים שמנהלים את כל הדבר הזה? ומתי הפכה הרשת החברתית החמודה, שסידרה את החיים שלנו ברצף צבעוני של תכנים ואנשים, ליישות בלתי נגישה?
ומצד שני, חייב להיות שם אדם רציונלי אחד לפחות, כי אבי לן ניסה להקים לתחייה מחדש את ״סטטוסים מצייצים״ תנצב״ה, ופעם אחר פעם העמוד נסגר.
בינתיים, רגע לפני סגירת הגיליון, ״גברים בפייסבוק״ באוויר, אף על פי שהמנהלת שלו הודיעה שהיא עצמה עוזבת את פייסבוק, ואני יכולה להבין אותה. זו לא היא, זה הוא. הוא פשוט לא בעניין. או שכן. פייסבוק אכן החזירו השבוע את העמוד, אחרי שהסירו אותו. החברה אפילו התנצלה בפני ברודו והציגה הסבר להורדה: טעות של אחד העובדים.