דרור רפאל רוצה לדבר על שמנים (סליחה, מלאים. נו, מאותגרי משקל)

האג'נדה שאני מחזיק בה היא סוג ספציפי של בריאותנות-צמחונות-טבעונית שכוללת ביצים ודגים, אך לא חלב ובשרים. השבוע הייתי במסעדה עם המשפחה והזמנתי לארוחת צהריים קציצות עדשים עם סלט קינואה אדומה. וכן, כן, עבדכם עדיין נחשב לגבר. ובאמת תהיתי איך אני, כאב משפחה, שאמור לשדר חוזק, חוסן וחוסר פגיעות, יושב עם המנה הפדיחו-כוסית-קינואית הזאת. מצד אחד, כבר עשיתי דברים דרמטיים יותר בחיי, שסדקו את תדמית הרמבו שהייתי אמור לייצג.

בניגוד אלי, שאר המשפחה תקינה. אופק הזמין המבורגר וצ'יפס עם תוספת בצל מטוגן (בכל זאת, יש גבר במשפחה) ועינב פסטה (הוא תמיד מזמין פסטה). אשתי הזמינה דג. התרגשתי לקראת הגעתן של קציצות העדשים המטופשות שלי, כמו בני ציפר הרוטט מאושר לקראת הגעתה של היפה-העדינה-האינטליגנטית והמאופקת בנשים – שרה. הכנתי את המזלג והסכין. הצלחת נחתה על שולחני. טעמתי ונתקפתי בחילה. 

ניסיתי לאכול בכוח עוד שני ביסים ורציתי להקיא את נשמתי. "יש בעיה חמורה עם הקציצות האלה", נבהלתי כאילו מישהו ניסה להרעיל את מלכת הולנד, "הן מטוגנו!", סיננתי מבין שיני וסירבתי לאכול מהן. "אתה רוצה שאחליף לך את המנה?", שאל המלצר. "לא, זה בסדר, שבעתי". אני ההוכחה שאנשים כן משתנים, גם בענייני אוכל.

אני כבר לא זוכר את טעמו של סטייק עם חרדל או של טוסט גבינה עם ביצה מאבולעפיה, מנות שפעם הייתי הורג בשבילן, והיום אעדיף שדאע"ש יורידו לי את הראש לפני שאטעם מהן. אולי זו הזקנה שקפצה עלי, או הטמטום שאחז בי. אבל אוכל אצלי זה ביג אישיו.

השבוע התקשרה אלי אשת יחסי ציבור כדי להציע לי לדבר על מוצר חדש. משקה שמפיג את תחושת הנמנום לאחר ארוחת צהריים. אמרתי לה שזה יעורר בי בחילה לדבר על המשקה הדוחה שלה. היא נכנסה למצב הולם וניסתה לקושש בכל זאת מעט סימפתיה, אם לא למשקה אז אליה באופן אישי. לא הצלחתי להבין מה מגעיל אותי יותר, המשקה או אשת יחסי ציבור שמתפרנסת מלמכור אותו. אמרתי לה שמי שיאכל חציל ועגבניות בצהריים, לא יצטרך לשתות משקאות סינתטיים כדי להתעורר.

היא טענה שחציל זה ירק תוקפני ושעגבניות עושות אדמדמת. הגנתי על החציל ועל העגבנייה כאילו היו ילדי. אז לחלוטין הגעתי לצד הקיצוני של מטוטלת המזון.

אך מן העבר השני, מתחולל טירוף מסוג אחר. לאחרונה הותקפנו בקמפיין למען השמנים, סליחה, למען עבי הכרס, סליחה, לאנשים הבריאים, סליחה, לאלה שאומרים "אני לגמרי שלם/ה עם הגוף שלי, ואין לי שום בעיה עם איך שאני נראה/ית, וכן, אם בא לי לתקוע ג'ארה של גלידת ג'אנקי מאנקי/קראמבל פירות יער באמצע הלילה, אז אני צריכה לעשות חשבון למישהו? למה מה קרה?", והגדילה לעשות הח"כית תמר זנדבר, שהציעה חוק שיאסור אפליית שמנים. צודקת.

לפעמים מצבם של השמנים באמת עצוב. הכרתי פעם אישה שמנה ומקסימה שהודעת ה"ערה?" היחידה שהיא קיבלה, הייתה מאווזי.

דיווחים על אפליית שמנים קיימים גם בעולם. ניקי מינאז' טענה השבוע שהקליפ שלה ל"Anaconda" לא מועמד לפרס השנה ב-MTV רק משום שיש בו נשים שמנות. זה מזכיר את תלונתה של מאיה בוסקילה שלא משמיעים אותה רק כי היא אישה. האומללים ביותר הם גברים אשכנזים רזים מהמרכז – אם הם לא מתקבלים, הם לא יכולים להתלונן על שום אפליה – וזו האפליה הקשה ביותר.

*הכותב הוא מזרחי חטוב מהפריפריה.

1. זאת עוגה שלא נפלה לי עד שהבורסה נפלה, והיום אני הומלס

2. זה סביצ'ה שהמציאה סבתי האילמת סווטה ואז התאבדה

3. אלה ממולאים שדודי היה מחביא בהם יהודים בגטו

4. זה סלט קצוץ דק שאבי המאפיונר הביא מהעבודה, ואני לא יודע מה יש בו.

5. בתי מתה על הפתיתים האלה. ממש מילולית, היא נפטרה בתוך הסיר.