שר האוצר משה כחלון כמעט עשה את הבלתי ייאמן. חודשיים וחצי לאחר שמונה לתפקיד הוא צלח את השלב הראשון מבין שלושת השלבים בתפקידו באוצר. הוא הצליח להעביר דרך חוק ההסדרים שורת שינויים שיקלו משמעותית על יוקר המחיה.
אני בוחר שלא לקרוא לכך רפורמות, כי חוק ההסדרים אינו עוסק הפעם ברפורמות עמוקות במבנה המשק אלא בתיקונים קוסמטיים. אבל זה אינו מונע מכחלון לבוא ולומר אחרי אישור הצעות החוק: הבטחתי, והנה קיימתי.
שר האוצר לא היסס להתעמת עם מוקדי כוח שעד היום נהגו בהם בזהירות. הוא לא היסס להביא לאישור את המלצות ששינסקי 2 למיסוי משאבי טבע, על אף לחצים של מוקדי כוח בליכוד מהדרום ושל שר האוצר לשעבר יובל שטייניץ. הוא לא נבהל מעימותים עם הבנקאים, חברות הביטוח, התעשיינים, אילי ההון (משפחת עופר), נגידת בנק ישראל, שר החקלאות והחקלאים שהטיחו בו עלבונות והרשויות המקומיות החזקות (על רקע שינוי חלוקת הארנונות). גם בעלי השכר הגבוה נמנים עם רשימת נפגעיו.
הוא אף הפתיע כשטיפל במשהו ששרי האוצר האחרונים ובהם יאיר לפיד נזהרו ממנו - הצעה להגדיל את היקפי ההפרשות של מקבלי הפנסיה התקציבית במגזר הציבורי - ובכך פתח חזית עם ההסתדרות.
הקבינט הכלכלי־חברתי אישר אתמול את מרבית ההצעות, למעט שתיים (הורדת מכסים על יבוא הדגים ושינוי מתכונת הפעילות של רשות החשמל).
רשימת הנפגעים הארוכה תחכה לכחלון בפינה. ובכל זאת, כחלון השלים את כל המהלכים תוך שהוא נוהג בכבודם של עמיתיו. הוא דאג שבנימין נתניהו, החשדן הכרוני, יקבל את ליטרת הקרדיט שלו, ולכן ראש הממשלה גם זרם איתו.
אפילו נגידת בנק ישראל קרנית פלוג, בדרך כלל חסכנית במחמאות, החמיאה לכחלון והבהירה שהורדת החסמים היא ערובה להגדלת התחרות במשק. התואר ״הרפורמטור המנומס״ הולם אותו בהחלט.
עם זאת, הנגידה שהשתתפה אתמול בישיבה לא היססה לבקר את התיקון המאפשר לחברות חוץ־בנקאיות לגייס הון. היא הזהירה מההשלכות השליליות על השכירים של פזרנות האשראי וקראה ליישם את ההמלצות אך ורק לאחר השלמת הרגולציה. כחלון לא הסכים. בחושיו הפוליטיים המחודדים הבין שר האוצר שאת ההמלצות מרחיקות הלכת יהיה אפשר להעביר רק באמצעות חוק ההסדרים, תוך עקיפת הכנסת הלעומתית. אבל הוא היה ענייני. כך, למשל, בחוק ההסדרים הפעם הוא לא הכניס ״עזים״ מרגיזות.
השלב השני במרוץ המכשולים של כחלון יהיה בישיבת הממשלה היום (רביעי), שתתבקש לאשר את התקציב, הכולל סדרת הישגים לא מבוטלים שלפיד כשר אוצר רק יכול היה לחלום עליהם. ההישגים אינם נוגעים בהכרח לסקטור כזה או אחר.
כמה דוגמאות: העלאה של 160 שקל בקצבאות לקשישים חסרי הכנסה, העלאת שכר חיילי החובה, חיסכון לילדים תמורת ויתור חלקי של הקצבאות, דמי אבטלה לעצמאים ועוד.
מי שיעיין במצע של כולנו ערב הבחירות יגלה להפתעתו שמהלכים אלה תואמים כמעט אחד לאחד את מה שהובטח בבחירות. בדרך להישגים אלה הצליח כחלון להתפשר עם דרעי, ובמקום מע״מ 0% על מוצרי מזון, מהלך השנוי במחלוקת, סוכם על ביטול המע״מ על חשבונות חשמל ומים לעשירונים התחתונים ועל ביטול המע״מ בתחבורה ציבורית לכלל האוכלוסייה. במקביל הצליח כחלון גם לשכנע את ליצמן להתיישר איתו ולא להיבהל מאיומי בנט.
שרת הבריאות לשעבר יעל גרמן רק יכולה להצטער על כך שכחלון לא היה שר האוצר במשמרת שלה. הוא היה מעביר ללא בעיות את הרפורמה בבריאות שאושרה, שאת הקרדיט עליה מקבל סגן השר ליצמן.
מי מחברי האופוזיציה (בעיקר מהמחנה הציוני) יתנגד להצעות כאלה, המתכתבות בדיוק עם האג׳נדה שלהם? יחימוביץ' בוודאי תתקשה להתנגד לתקציב כזה. אגב, ההמלצה למסות את תיירות המרפא התנדפה הפעם. כחלון לא עלה על המוקש הזה ובחר שלא להתעמת עם ליצמן, שהתנגד להצעה.
אחד המקורות למימון תקציב 2016 יהיה מיליארד שקל שיזרמו מקופת קרן קיימת לישראל ו־500 מיליון שקל מרשות שדות התעופה. זוכרים את המלחמה שניהלה קק״ל בתקופת לפיד? משום מה, כעת לא נשמעים ממנה שום טרוניות. האם הדבר קשור ליחסים הטובים שיש לראשי קק״ל עם כחלון?
לצד המחמאות, קשה להתעלם מכמה ממוקדי בעיות בתקציב, שהעיקרי בהם הוא הקופסה השחורה של תקציב הביטחון. היקפו יעמוד על 56 מיליארד שקל, אבל יהיה זה הימור לא פרוע אם נעריך שהמספר יגדל אולי עוד לפני שהתקציב יגיע לאישור הכנסת. חלק מהשינוי יותנה בנכונות משרד הביטחון לאשר את המלצות ועדת לוקר. ההערכה שהגירעון התקציבי יעמוד על 2.9% היא אופטימית למדי. התקציב מתוח מדי ולכן, עם כל הכוונות הטובות, הגירעון ב־2016 יעבור את ה־3%.
השלב השלישי והקשה ביותר שכחלון יידרש לעבור הוא אישור התקציב בכנסת. לכל אחד מ־61 חברי הכנסת של הקואליציה יש כעת הזדמנות ללחוץ ולשנות סעיפים תקציביים שאינם נוחים לו.
לא אתפלא אם חוק ששינסקי 2 יוצא מחוק ההסדרים ויובא בסופו של דבר להליך חקיקה רגיל. מאוד ייתכן שכך יהיה גם גורל החוק לגיוס הון בידי חברות חוץ־כנקאיות. אבל גם לאחר כל אלה השיג כחלון את שלו וצלח בשלום את התקופה הראשונה לכהונתו באוצר, שהיא התקופה הקריטית ביותר.