החיוך הוא שהכי מטריד. זה תמיד אותו חיוך.



החיוך המשועשע שעל פני הנכד של הרב מאיר כהנא; החיוך של שני המציתים של בית הספר הדו־לשוני, ששרו בלשון אחת לאחר שנגזרו עליהם שנתיים מאסר; החיוך העולה מההודעות של גלעד קליינר, ששמח על מותה של שירה בנקי ז"ל, נערה בת 16 שנרצחה במצעד הגאווה; זה אותו חיוך שהטריף מדינה שלמה לפני 20 שנה כשהיה מרוח על פניו של יגאל עמיר, כשהובא בפני בית המשפט לאחר שירה שלושה כדורים בגבו של ראש הממשלה יצחק רבין.



החיוך מטריד כי הוא מלגלג, מתנשא ומנותק. חיוך המבטא ללא מילים את השקפת העולם מעוררת החלחלה שאנחנו, רוב הציבור בישראל, לא מסוגלים להפנים שקיימת בתוכנו. תפיסת עולם שלפיה יש אנשים שדינם מוות, שלא צריך להצטער על מותם, שהדיבר "לא תרצח" לא כולל אותם. להפך - מגיע להם למות ושייטלו את חייהם, זו מצווה. זה חיוך המלגלג על החוק החילוני ועל הערכים החילוניים הריקים, מתנשא מעל המדינה ורואה בה משהו זמני לעומת התורה. החיוך הזה מזלזל בנו, הוא רואה במאבקים החילוניים על דמותה של המדינה קצף ארעי על פני המים. חיוך שאומר שכל קושי או לחץ חיצוני נתקל במשל או בסיפור מהמקורות, שמראה שהכל זה מבחן שאלוהים מעמיד את העם הנבחר, שבסופו רק נצא מחוזקים.



החיוך הזה מרוח על פרצופה של המדינה. הוא לא רק מלגלג עלינו, הוא מתריס נגד העולם כולו.


ממשלות ישראל, משמאל ומימין, פועלות זה שני עשורים לשכנע את העולם באמת הפנימית שלנו - שהישראלים שוחרי שלום ושהיד המושטת לשכנינו נותרת גלמודה. זו מדיניות ישראל מאז ומעולם, היא מה שקונה לנו אשראי בינלאומי מוגבל לפעול בעוצמה נגד הטרור, היא שמונעת מהאמריקאים להצטרף לדרישה כללית ללחוץ על ישראל ולא למכור לה נשק, זאת כיפת הברזל המדינית ההסברתית נגד הקריאות לחרם. זה מה שקונה לישראל זמן, מרחב תמרון וגם כמה ידידים.



ובינתיים בעולם


ואז באים המחייכים האלה, פאות מסולסלות, כיפות גדולות וחיוך שמבטא את הבוז העמוק לאומות העולם, לגויים, לכל העגלות הריקות שאינן טעונות במטען הרוחני והדתי הנכון. הם מרגישים מעל כולם. צודקים ונאמנים ומנצחים. האמת היא שהם טועים, בוגדים בערכי המדינה ובדרך כלל מפסידים, אבל השבוע הם ניצחו לרגע ואנחנו הפסדנו בגדול.



הנזק המדיני ארוך הטווח הוא בקיבוע הנוסחה שישראל והפלסטינים הם מקרה אבוד, שאין שום סיכוי שיגיעו להבנות, והמסקנה המתבקשת והמתגבשת היא שדרוש הסדר כפוי או לחץ חיצוני כביר שיגרום להם להיפרד לשתי מדינות נפרדות.



הנזק המדיני הוא ליתרון היחיד שיש לימין הפוליטי בישראל מול העולם. תפיסת הימין ששולטת אצלנו פשוטה ופשטנית: הערבים רוצים להשמיד אותנו, ניסינו להתפשר איתם, זה לא עבד. צריך להחזיק חזק ולשמור על מה שיש בלי לוותר. בעולם זה לא תופס. כל ענייני ההשמדה לא מרשימים אותם, במיוחד כשבעימות האחרון היו שישה אזרחים ישראלים הרוגים מול יותר מ־2,000 בעזה. גם העניין של לשמור לא מקובל. כל המדינות בעולם, פרט לאחת (שגם היא מתלבטת בשאלה הזאת כבר ארבעה עשורים), לא מאמינות שיש צידוק לאחזקת שטחים שנכבשו לפני כמעט 50 שנה, ובטח לא מקבלת את עניין בניית ההתנחלויות.



יש טיעון אחד שמאפשר לעולם להקשיב ואפילו לגמגם - וזה הטיעון הימני הרואה בפלסטינים עובדה קיימת, המכיר בהם כשווים ואומר שהפתרון היחיד הוא דו־קיום וחיים זה לצד זה. השמאל בישראל רוצה להיפרד מהערבים, ואנחנו רוצים לחבק ולהכיל אותם.



כאן אנחנו מבינים שזה קצת שקר, בעולם אולי חושדים קצת, אבל מוכנים להקשיב. גם אם זה הכי קרוב לפתרון של דרום־אפריקה בעיניים בינלאומיות.


ואז באים המחייכים. הם צוחקים בפנים של הימין האידיאולוגי הזה, נניח נשיא המדינה רובי ריבלין וציפי חוטובלי. הם מחייכים בבוז לרעיון של שוויון או של אזרחות לערבים ומעלים בלהבות של שנאה את עצם הרעיון שאפשר לחיות זה לצד זה. הם נותנים לעולם את ההוכחה שזה בלתי אפשרי, שזאת רק הצגה מזויפת ושחייבים לאלץ את ישראל להיפרד מהערבים. זאת אחת הסיבות לכך שראש הממשלה כינס את הקבינט והחליט על מעצרים מנהליים גם ליהודים, וביום שלישי כבר אישר היועץ המשפטי שלושה כאלה.



החיוך הזה, הלועג לשלטון הישראלי, המערער על עצם קיום המדינה, החיוך הזה בא לידי ביטוי במסמך שהציג השב"כ מפי הנכד הזה של הרב כהנא, שמדבר על השלטון הישראלי במונחים שבהם האיראנים משתמשים ונטורי קרתא: השלטון הציוני והציונים. נתניהו דיבר על אלה שמנסים לערער את השלטון ולא מכבדים שום דבר: "שמעתי שיש כאלה שאומרים שיש חוק עליון מעל חוקי המדינה, אני מבקש להבהיר שאין חוק מעל חוקי המדינה, ומי שיפר אותם ישלם מחיר", אמר. זה חשוב והכרחי, אבל הנזק המדיני נגרם.



גורמים זרים מדברים בשיחות סגורות על כך שזו תולדה של הזנחה ישראלית מכוונת, אבו מאזן אומר להם שנתניהו מעוניין באינתיפאדה כדי שיוכל לגייס את העולם נגד הפלסטינים ולמנוע לחץ על ישראל, באו"ם שולפים את כל הדוחות על אלימות מתנחלים, הצרפתים מקדמים מנגנון בינלאומי לעידוד הצדדים לחזור למשא ומתן. וישראל, שנלחמת בחרם על ידי קיצוץ במשרד החוץ ומניעת תקציבים ייעודיים לגלעד ארדן, נשארת עם החיוך המזלזל הזה.



הכותב הוא הכתב והפרשן המדיני של ערוץ 2