הקרב על המפכ"לות בין בנימין נתניהו לגלעד ארדן נמצא בשיאו

בית המשפט העליון חימש השבוע את אויביו, המתעצמים במהירות, בתחמושת יעילה. החלטת בג"ץ בעניין חוק המסתננים היא חריגה ממידתיות, התעלמות מאיזונים נדרשים ובעיקר חוסר רגישות: למצב הגיאופוליטי האזורי, למצב הביטחוני, לזכותה של ממשלה למשול ולקבוע מדיניות ולזכותם של אזרחיה לחיים סבירים. לא לצורך הזה אנו זקוקים לבג"ץ. מדינה רשאית להגן על גבולותיה מפני מסתננים פורעי חוק. מדינה רשאית להגן על אוכלוסייתה החלשה ולחסוך ממנה חיים המשולים לגיהינום. ממשלה יכולה להגן על גבולות הארץ שבה היא מושלת.
 

מבט קצר סביבנו יכול ללמד, גם את השופטים המלומדים, מה מדינות אחרות, נאורות, עושות מול סכנת שיטפון של מהגרי עבודה ומשפרי מחיה למיניהם, המוכנים להקריב כמעט הכל כדי להגיע למדינה מערבית (כמו ישראל, לכאורה). זה סיפור הומני קורע לב, אבל לא ישראל תוכל לפתור את בעיות העולם ואת סבלם של מאות המיליונים המשוועים לעזרה באפריקה. 
 

באירופה מוקמות עכשיו גדרות גבוהות וחומות בצורות. מדינות מפסיקות לראות בכל אריתריאי בגיל גיוס "פליט". העולם מתחיל להתפכח מרומנטיקה מסוכנת ולהבין מה בעצם מתרחש כאן: נדידת עמים המונית למקומות שבהם החיים טובים יותר. הבעיה היא שהמקומות הללו אינם מסוגלים לקלוט או להכיל את שטף ההמונים. אירופה משלמת עכשיו מחיר יקר על פתיחותה בכל הקשור לגלי הגירה אסלאמיים בעשורים הקודמים.

עוד מעט כבר אין לה איך לשלם. תפקוד נכון ואמיץ של הממשלה בשנים האחרונות בלם את השיטפון שהציף את רחובות תל אביב. גדעון סער התחיל, גלעד ארדן ניסה לסיים, עכשיו סילבן שלום מחזיק את תפוח האדמה הלוהט הזה. בניגוד לדעה הרווחת, לא הגדר שהוקמה לאורך הגבול הדרומי היא שבלמה את האלפים שזרמו ארצה מדי חודש, חוק המסתננים הוא שעשה זאת. אפשר להציץ בכרונולוגיה ולהבין. עוד לא נוצרה הגדר שמהגר עבודה רעב, נואש ואמיץ לא יוכל לצלוח. רק כשהתפשטה השמועה (במהירות האור) שישראל החליטה לעשות מעשה ומסתנני עבודה לא חוקיים אינם זוכים עוד לאוטובוס אקספרס אל החיים הטובים של תל אביב, אלא מוחזקים במתקן שהיה פתוח בלב המדבר, זה נגמר.
 

ואז בא בג"ץ. ואז החל הטפטוף מחדש. תכף הוא יהפוך למבול. בחודשים האחרונים נלכדו על הגדר שלוש קבוצות מסתננים, 10-12 בכל קבוצה, עם סולמות גדולים. הם עברו את הגדר בקלות והמתינו מצדה השני להסעה לתל אביב. כמה מהם כבר היו כאן, הסכימו לצאת מרצון, קיבלו 3,500 דולר כל אחד ממשלם המסים הישראלי, ועכשיו בא להם לחזור. פרנסה לא רעה, בסך הכל. שכר העבודה המשולם להם בתל אביב גבוה פי 20 ממה שיקבלו בקהיר או בעמאן. כדאי להם. ברגע שהם יבינו שמתקן חולות כבר לא רלוונטי, הם יחזרו לצבוא על הגדרות ולעבור אותן. אלה הם חוקי הטבע. הקבוצות הללו, שעברו את הגדר וחבריהן עכשיו משוטטים בתל אביב, היו קבוצות ניסוי. אם הניסוי יצליח, הבשורה תתפשט במהירות.

2 השגיאה של שקד

שרת המשפטים איילת שקד סערה השבוע כפי שלא סערה מאז כניסתה לתפקיד. היא הקימה על עצמה את כל מטיפי וארגוני השמאל באשר הם, אבל היא יכולה לבוא בטענות בעיקר לעצמה. שקד צודקת במאבק נגד המסתננים, שאותו היא מנהלת ברמה האישית כבר שנים, אבל טועה בהתנהלותה השבוע. תכף נחזור לזה. לא מדובר כאן בוויכוח הקלאסי שבין ימין או שמאל על שטחים או על מדיניות מול הפלסטינים. זה עמוק יותר. זו מלחמה בין שתי תפיסות עולם, אחת מהן שואפת לטשטש את זהותה היהודית של המדינה. בכל מחיר, בכל הכוח, תוך חציית כל הקווים האדומים.
 

לא הטמיעה את העובדה שהיא כבר לא טוקבקיסטית, איילת שקד. צילום: הלל מאיר, סוכנות תצפית

איפה הקו האדום? הקו הזה משורטט לאורך הגדרות שהוקמו בגבול הדרומי, הצפוני, עוד מעט גם המזרחי שלנו. גם אני בעד הפרדת הדת מהמדינה. ההשתלטות החרדית על אורח החיים (והמוות) בישראל היא בלתי נסבלת ומרד הגיור שפרץ השבוע מוכיח זאת. חדירת מטיפי דת ליותר מדי אתרים אסטרטגיים של חיינו צריכה להדיר שינה מכל עין ציונית באשר היא. כולל הסיפוח הזוחל של צה"ל (צבא אלוקי ישראל) וארגוני ביטחון נוספים.

לא כל האמצעים כשרים למאבק בתופעות הללו. הצפת ישראל במהגרי עבודה מאפריקה היא, למשל, שבירה של כל הכלים. לא בשביל זה הוקמה מדינת ישראל. היא לא הוקמה כדי שהחרדים הקיצוניים ביותר ישליטו כאן עלינו את חוקי הכת שלהם מצד אחד, אבל היא גם לא הוקמה כדי לשמש מקלט לכל החלכאים והנדכאים בעולם האכזר שמקיף אותנו, מצד שני.
 

השגיאה של שקד השבוע הייתה שמרוב להט היא שכחה שהיא המבוגר האחראי. שרת משפטים לא אמורה להעלות סרטוני תעמולה בעד או נגד החלטת בג"ץ חשובה הצפויה באותו יום. שקד עוד לא הטמיעה לגמרי את העובדה שהיא כבר לא טוקבקיסטית. היא כבר לא המנהיגה האקטיביסטית של "ישראל שלי", תנועת הפייסבוק שהקימה בטרם נכנסה לפוליטיקה. לו המתינה בסבלנות לפסיקת בג"ץ, ספרה עד עשר ופרסמה תגובה מדודה, ממלכתית, עם כל הביקורת העניינית ובלי לעשות הנחות, היתיה קונה את עולמה. במקום זה, היא מצאה השבוע את עצמה מתגוננת על נפשה, עד כדי כך שטענה, בלהט אחד הוויכוחים הפרטיים, שהיחס וגל ההתלהמות נגדה בעקבות אירועי הבג"ץ השבוע אירעו רק בגלל שהיא אישה.
 

היא טועה, כמובן. שקד זוכה לתקשורת מלטפת, כמעט מתפעלת, מאז נכנסה למשרד המשפטים. אף שדעותיה ושתפיסתה מקנות לה מעמד מובנה של קרנפה בחנות פורצלן. היא התנהלה בחוכמה, נמנעה מהתלהמות, בנתה יחסי עבודה קרובים במיוחד עם נשיאת העליון השופטת מרים נאור, הודיעה שתבדוק פיצול תפקיד היועמ"ש (בצדק רב) ולא נרתעה מההתנגדות הצפויה, האוטומטית, של נתניהו. היא עשתה כמעט הכל נכון, עד בוקר היום שבו הייתה אמורה להתפרסם החלטת בג"ץ. לא, היא לא צריכה להעלות סרטונים לדף הפייסבוק שלה. יש מספיק אתרים שהיו מעלים את הסרטונים הללו במקומה. מה גם, שלמרבה המבוכה אחד הסרטונים התברר כמוטעה והפך בן־רגע לבומרנג.
 

ביום חמישי שעבר, עוד בטרם נודע שבג"ץ עומד לפרסם את החלטתו בעניין המסתננים השבוע, יצאו שקד והשר לביטחון הפנים גלעד ארדן לסיור משותף בדרום תל אביב. היה גם דיון משותף לשני המשרדים, משפטים וביטחון הפנים. הבעיה שאותה הם מנסים לפתור היא בעיית הפשע והאלימות. במשך שנים ארגוני שמאל מנסים להכחיש שקיימת בעיה כזו. דרום תל אביב, מבחינתם, היא גן עדן (של שוטים). 
 

הבעיה היא שרוב האלימות והפשע הגואים ברחובות דרום תל אביב לא מגיעים לסטטיסטיקה. מתברר שיותר מ־60% מהחשודים בפלילים (בעיקר שוד, אלימות ואונס) מקרב המסתננים בדרום תל אביב בכלל לא מתייצבים להקראת כתב האישום נגדם. מדובר בכ־000,1 חשודים שנעלמו. הם נעצרים ומובאים בפני שופט שמסרב להאריך את מעצרם. הם משתחררים בערבות ונעלמים לנצח. אין שום דרך לאתר אותם אחר כך. מעמד הקראת כתב האישום מתקיים בהיעדרם, והתיק נסגר מחוסר עניין כעבור תקופה מסוימת. מה אפשר לעשות נגד זה? השופטים ממשיכים להתנגד להאריך את מעצרם עד תום ההליכים. זכויות אדם וכדומה. אז בינתיים הגיהינום ממשיך להשתולל שם, בדרום תל אביב, מקום שבו נטשנו את החלשים ביותר מבין אזרחי ישראל לגורלם. העיקר שאנחנו הומניים.
 

אם כבר מדובר בארדן, נדמה לי שבשלב הזה הוא מתחרט על שבסופו של דבר הסכים להצטרף לממשלת נתניהו הרביעית. אני אומר את הדברים על אחריותי, לא כי שמעתי אותם מארדן או ממי ממקורביו. זו הערכה המבוססת על המציאות. ארדן אכל את הדגים הסרוחים וגורש מהעיר. מעמדו לא שודרג, להפך. תיק ביטחון הפנים הוא קבר אחים פוליטי של פוליטיקאים שאפתנים.

עכשיו יש לו קרב אימתני מול ראש הממשלה בסוגיית מינוי מפכ"ל. העובדה שעד שעת כתיבת שורות אלה, יום חמישי בצהריים, לא הודיע ארדן את מי יביא לאישור הממשלה כמפכ"ל המשטרה הבא, מעידה כי המאבק בעיצומו.
 

כבר נכתב כאן שמבחינת נתניהו, זהותו של המפכ"ל הבא היא עניין קיומי. יש חקירה פתוחה המתנהלת במעונות ראש הממשלה, חקירה שאם תנוהל ברצינות תגיע למעלה, הכי למעלה, ואיתה יגיעו כתבי אישום. כל מה שצריך זה שהיא לא תנוהל ברצינות. נתניהו לא ייתן לאף אחד למנות לו על הראש מפכ"ל או יועץ משפטי לממשלה. הוא כבר עשה את הטעויות האלה בעבר, ושילם עליהן (החקירה בתום הקדנציה הראשונה שלו, שהסתיימה בהמלצה משטרתית לכתב אישום).
 

בשבוע שעבר ראיין נתניהו את שלושת המועמדים לתפקיד המפכ"ל: הניצבים יורם הלוי, בנצי סאו וזוהר דביר. דבר כזה, ככל הזכור לי, עוד לא היה לנו. ראש ממשלה לא אמור לראיין מועמדים לתפקיד מפכ"ל. זה לא עניינו. אלה לא תחומי משרדו. אין כאן סוגיות של ביטחון לאומי, כמו במינוי רמטכ"ל. מה גם, שנתניהו הוא נחקר פוטנציאלי. נכון לכתיבת שורות אלה, בין נתניהו לארדן ויכוח קשה, יצרי, מר, על זהות המפכ"ל הבא. נתניהו מנסה להנחית על ארדן את המועמד שלו. ארדן מסרב. הוא יודע שהמועמד של נתניהו ימרר את חייו, כשר הממונה. הוא מעוניין במישהו אחר (מתוך שלושת הניצבים). הוא ראיין עשרות אנשים, חשב, התייעץ, בדק, למד. ככה הוא רגיל. אבל ראש הממשלה בא עם שם אחר.
 

ארדן ספג מנתניהו סאת השפלות גדושה. נדמה לי שרק יובל שטייניץ ספג יותר ממנו. אין לו עניין לגזול משטייניץ את מעמד שק החבטות הקבוע של נתניהו. ארדן לא אוהב להצטייר כסמרטוט. אבל הוא יודע שאם יתן לנתניהו לאכוף עליו מפכ"ל, מעבר לבעיה הקשה שתהיה לו במשרד לביטחון הפנים, הוא יאבד סופית את עצמאותו, את חוט השדרה הפוליטי שלו. הבעיה היא שלארדן אין את הביצים של משה כחלון או גדעון סער. הוא בנוי מחומר אחר. הוא ילד טוב במהותו. הבעיה היא שילד טוב בסביבה קשה הופך מהר מאוד לילד כאפות. והסביבה ליד נתניהו קשה מאוד.
 

מאז ניצחונו הגורף של נתניהו בבחירות האחרונות הלכה והפכה סביבתו לקשה יותר. כפי שכבר נכתב כאן, ראש הממשלה איבד את הבלמים, שכח את הזהירות, נטש את הפחד המובנה בהתנהלותו עד כה. לשכתו מתרוקנת והוא אינו מוטרד. לאחרונה נבדקה האפשרות למנות את העיתונאי רן ברץ (מייסד אתר "מידה") ליורשו של לירן דן, ראש אגף ההסברה. נתניהו אף פגש את ברץ (ברץ: אין תגובה). ההחלפה בין דוד שרון ליואב הורוביץ נתקעה (גם בגלל הפרסום אצלי). שיכרון הכוח של נתניהו מאפשר לו להמשיך את מלחמת האדמה החרוכה בממשל האמריקאי (תוך שעבוד אינטרסים חיוניים של המדינה), לפרק את משרד החוץ לגורמים, להעביר את מתווה הגז (כאן ביבי צודק) ולהמשיך להשתלט על התקשורת.

4 קול העם

הדעה הרווחת בציבור היא שהימין השיג בבחירות האחרונות ניצחון מוחץ על גוש המרכז־שמאל. להנחה הזו אין יסוד בממצאים עצמם (מאזן הכוחות במנדטים השתנה לטובת המרכז־שמאל). השאלה היא מהו הלך הרוח של הציבור נכון לקיץ 2015. איפה עם ישראל נמצא בתחום המדיני, הביטחוני, הכלכלי. מה האנשים באמת חושבים. האם הם הצביעו ביבי כי בוז'י לא העניק להם את תחושת הביטחון הנדרשת מכל מי שרוצה להיות ראש ממשלה במקום המטורלל שלנו?
 

מולד, התנועה להתחדשות הדמוקרטיה, המשויכת למרכז־שמאל הפוליטי בישראל, ערכה במחצית השנה סקר עומק (יותר מ־1,000 משתתפים). נחשפתי לממצאיו של הסקר הזה. לטעמי הם מרתקים. הנה תקציר:
 

האיום הביטחוני החמור ביותר בעיני הישראלים אינו האיום האיראני, אלא איום הרקטות ומנהרות הטרור מעזה (54% רואים בו האיום הכי מדאיג במקום הראשון או השני, מול 38% שרואים כך את האיום האיראני). הסקר מראה כי מצביעי השמאל מוטרדים יותר מאיומים מדיניים על ישראל, מצביעי המרכז והימין - מאיומים ביטחוניים. כשמדברים על הסכם שלום פוטנציאלי עם הפלסטינים, הטיעונים המשכנעים ביותר הם טיעונים מהתחום הכלכלי. הם משכנעים בעיקר את מצביעי המרכז־שמאל.

כשמגיעים לטיעונים נגד הסכם עם הפלסטינים, מתברר שלכל הטיעונים יש רמת אפקטיביות גבוהה בהרבה מאשר לטיעונים ההפוכים. 72% רואים את "חמאס ימשיך באלימות בכל מקרה" כטיעון משכנע או משכנע מאוד, 78% חושבים כך על "הגדה תהפוך לעזה", 68% רואים ב"הערבים תמיד ירצו עוד", כמעט אותם מספרים בנוגע ל"ישראל תוצף פליטים", ובמקום החמישי חלוקת ירושלים עם 61%. גם הטיעון הכי פחות משכנע, "קרע בעם עקב פינוי התנחלויות", זוכה לאחוזי תמיכה ניכרים.
 

עכשיו הגענו להסדר עצמו. הסקר הציב שני סוגי הסדרים. בילטרלי מול הפלסטיני, ואזורי מול כל העולם הערבי. הפרמטרים של הבילטרלי מוכרים: קווי 67 עם חילופי שטחים, מדינה פלסטינית מפורזת, שכונות פלסטיניות בירושלים עוברות לפלסטינים, הכותל בריבונות ישראל. 46% מהציבור בעד, 40% נגד. אם נפרק את הסקר ליהודים בלבד, התוצאה נשארת כמעט זהה: 45% בעד, 40% נגד. מעניין.
 

כשעוברים להסכם אזורי, שבמסגרתו תקיים ישראל יחסים דיפלומטיים וכלכליים עם מדינות ערב, התוצאה משתנה. בקרב כלל האוכלוסיה ניצחון 50-39 לתומכי ההסכם, בקרב יהודים בלבד התוצאה נותרת דומה: 47-42 בעד. מסקנה: ערביי ישראל מתגייסים בהמוניהם לטובת הסכם אם יהיה מדובר בהסכם אזורי. כשמדברים על הסכם מול הפלסטינים, הערבים לא משנים את מאזן הכוחות.
 

בשלב הזה הציע הסקר לנשאלים תמריצים ותוספות להסדר השלום העתידי. עבור מצביעי השמאל, התמריץ האפקטיבי ביותר היה מעורבות הליגה הערבית בהסכם. עבור מצביעי המרכז, הצטרפות לאיחוד האירופי. עבור מצביעי הימין, הכרה ב"מדינה יהודית". אגב, בוצע גם פילוח ביחס לאשכנזים וספרדים. היחס לתמריצים נמצא זהה כמעט לגמרי בין שתי הקבוצות הללו. עם זאת, מתברר שמזרחים גילו אהדה מיוחדת לשני תמריצים: ההכרה במדינה יהודית, וביטול הצורך בוויזת כניסה לארה"ב. אגב, בקרב היהודים, ככל שנחשפו ליותר תמריצים במסגרת הסכם שלום אפשרי, כך עלתה התמיכה בו. ולהפך.
 

הסקר בדק גם את מעמדן של ההתנחלויות. מתברר שהציבור רואה בהתנחלויות נכס ביטחוני ומעמדן הולך ומתייצב. יחד עם זאת, הציבור מודע לכך שהן מופלות לטובה בתקציבים ובאמצעים המושקעים בהן. 49% מהציבור מסכימים שההתנחלויות נהנות מיחס מיוחד ומקבלות יותר מדי כסף ממשלתי על חשבון מעמד הביניים, בעוד ש־35% סבורים שההתנחלויות נמצאות בראש סדר היום הלאומי בצדק. 52% מסכימים עם האמירה שההתנחלויות פוגעות בביטחון (הערה בהמשך), בעוד 35% סבורים שהן מחזקות אותו. אגב, שיעור גבוה במיוחד של מצביעי המרכז (כחלון ולפיד) מסכימים עם האמירה שההשקעה המוגברת בהתנחלויות פוגעת במעמד הביניים. יחד עם זאת, ההתנחלויות זוכות לתמיכה משמעותית בציבור.
 

האם אבו מאזן פרטנר? 55% אומרים שלא, 30% סבורים שכן. בימין מפסיד אבו מאזן 75-12, במרכז הוא מפסיד 53-32, בשמאל הוא מנצח 56-25, בקרב מצביעי כחלון ולפיד הוא מפסיד 57-26. הסקר מציע לנסקרים צעדים שאבו מאזן יכול לעשות להגברת האמינות של הציבור הישראלי בו. הנסקרים דירגו את הצעדים הללו. 48% חושבים שגינוי פומבי של טרור ואלימות הוא צעד שיגביר את האמון, 58% סבורים ששיתוף פעולה ביטחוני עם צה"ל הוא הצעד המתבקש. העניין הוא שאבו מאזן מבצע בקביעות ובנחישות את שני הצעדים הללו, ועדיין האמינות בו בקרב הציבור הישראלי שואפת לאפס.
 

כשמגיעים למבצע צוק איתן זה נהיה כמעט מצחיק: 54% סבורים שהמבצע לא שינה את המצב הביטחוני ולא הפך את ישראל לבטוחה יותר. למרות זאת, 74% סבורים שהיה כדאי לצאת למבצע. לשם השוואה, קשה להניח שגם אחרי מלחמת לבנון השנייה, למשל, זה מה שהיה הציבור קובע. במילים אחרות, אף שצוק איתן נתפס כמבצע כושל או כלא מוצלח, הדרג המדיני ומקבלי ההחלטות לא משלמים עליו מחיר פוליטי והציבור שלם עם מה שקרה.

בשורה התחתונה, לאחר ניתוח של ממצאי העומק (כאן הובאו רק נתונים חלקיים, הסקר מפורט וארוך יותר), אי אפשר לא להבין עד כמה היתרון של הימין הישראלי גדול בהטמעת מסרים אפקטיביים בציבור. המרכז־שמאל לא הצליח להציג תפיסת ביטחון מדינית סדורה ומשכנעת ונתפס כמי שמדדה אחרי מסרי הימין, שסוחפים לפעמים גם חלקים במרכז הפוליטי. הנושא בולט בכל הקשור לצוק איתן ולהתנחלויות. אף שרוב אנשי המקצוע (בכירי מערכת הביטחון לדורותיהם) סבורים אחרת, חלק ניכר מהציבור מאמין שההתנחלויות חיוניות לביטחון ישראל (הרוב אמרו שהן פוגעות בביטחון). בקיצור, מה שהיה הוא שיהיה, עד שימצא המרכז־שמאל שפה ברורה יותר, ואולי גם מועמדים משכנעים יותר, להטמעת מסריו.

5 עלילות שפרחו ואינן

ביום רביעי חשף גיא פלג בערוץ 2 את הכוונה לסגור את תיק החקירה נגד הרמטכ"ל ה־19 של צה"ל, רב־אלוף במיל' גבי אשכנזי. נדמה לי שחמש השנים האחרונות היו תקופת המילואים הקשה ביותר בחייו של אשכנזי. נדמה לי שאין בתולדות החקירות במדינת ישראל מישהו שנסרק בצורה שבה נסרק אשכנזי. כל זה, בזכות אותה מערכת הקלטה שהותקנה בלשכת הרמטכ"ל, שהקליטה לא רק את כל קווי הטלפון, אלא גם את כל מה שנאמר בחדרים (הקלטת נפח משוכללת). 
 

אשכנזי לא ידע שבכל הקדנציה שלו כרמטכ"ל, ארבע שנים תמימות, כל הגה שהשמיע בלשכתו הוקלט. גם אם ידע, הוא לא פילל שאחרי שיפשוט מדים, כל זה יתומלל.
 

היועץ המשפטי לממשלה עוד לא קיבל את ההחלטה לסגור את התיק, אבל זו חוות הדעת שקיבל מהפרקליטה המלווה, עו"ד טוני גולדנברג. הסיבה פשוטה: לאחר השמעה, תמלול וסריקה של עשרות אלפי שעות שיחה, הם לא מצאו כלום. כל עלילות השווא שהודבקו לאשכנזי פרחו ואינן. לא פוטש, לא סיכול מינוי גלנט, לא מרד קולונלים, לא פנסיה, לא עסקים משותפים עם בועז הרפז, לא איסוף חומר נגד שר הביטחון, והרשימה עוד ארוכה כאורך הגלות. אם אתם משועממים, צפו במהדורות "יומן" של חמש השנים האחרונות, הכל שם. 
 

עם מה נשארנו בסוף החקירה? עם המלצה דלוחה של המשטרה להגיש נגד הרמטכ"ל כתב אישום בגין "הדלפה". גם הממליצים עצמם הודו שמדובר ביציאה ידי חובה ואין סיכוי שמישהו יאשים רמטכ"ל בהדלפה, מה גם שהדברים שהוא נאשם שהדליף מעולם לא דלפו. בין היתר שוגרו ליועץ המשפטי לממשלה ולמשטרה מכתבים מנומקים של ראשי מוסד לדורותיהם (מאיר דגן, תמיר פרדו ועוד) שהבהירו שבדברים שאמר אשכנזי באותה שיחת רקע לשני עיתונאים בכירים (לצערי, אני לא אחד מהם), אין שום הדלפה או בעיה.
 

נדמה לי שהציבור לא מבין מה עבר בשנים הללו על אשכנזי: חקרו את רופא השיניים האישי שלו, כי אחת המזכירות של הרמטכ"ל הודיעה לו ש"מחכה לו מעטפה מגבי". אגב, במעטפה היו כרטיסים לטקס הדלקת המשואות עבור בתו הקצינה של הרופא. נחקרו חבריו של אשכנזי, מזכירותיו, מקורביו, בני משפחתו. כל שיחה, פרטית או אישית או אינטימית, נבדקה ונמדדה. בדקו את רישיון האקדח שלו. ירדו לחייו במשך חמש שנים ארוכות, אף שהיה ברור מהרגע הראשון שאין שום דבר ממשי בסיפור הזה חוץ ממלחמת בוץ בין שתי לשכות. שעבדו את יחידת המודיעין 8200 לצורך המשימה הכבירה הזו, חלקים נכבדים מיחידת העילית המשטרתית להב 433, פקידות של אשכנזי ששירתו אותו כרמטכ"ל מצאו את עצמן יושבות עם המתמללים של שיחות הטלפון של הבוס לשעבר כדי לזהות את המשתתפים. טירוף מוחלט, בסמכות וברשות.
 

אשכנזי איש חזק ואני מאמין שהוא יתאושש. בקרוב יחליט אם ללכת לפוליטיקה ואם כן, לאן: יאיר לפיד (השניים לא מצליחים להסכים מי מספר 2 של מי), מפלגת העבודה (קן צרעות) או קומבינציה אחרת. 
 

אני מוטרד יותר משני נספחים של הפרשה הזו, שנקלעו לשטח ההריגה על לא עוול בכפם: אבי בניהו, שהיה דובר צה"ל בדרגת תא"ל, וארז וינר, שהיה עוזר הרמטכ"ל בדרגת אל"מ. שניהם, כזכור, נעצרו בפתיחת החקירה בקול רעש גדול. חמש השנים האחרונות בחיי שניהם הן סיוט מתמשך. תחושת נרדפות קפקאית על זוטות מגוחכות, שבשום מקרה מקביל לא היו זוכות לתשומת לבו של שוטר מקוף.
 

אני מכיר מצוין את האישומים שבהם נחשדים וינר ובניהו. הם קשורים לפיצ'ר שפרסמתי ב"מעריב" בשנת 2010. נדמה לי שלא זה הזמן להלאות את הקורא בעלילות הסיפור הזה, שבגינו נהרסים עכשיו חייהם של שני קצינים בכירים לשעבר, שהשקיעו שנים ארוכות בצה"ל, ואין פוצה פה ומצפצף. נכון, יש לחץ כבד של אותם חלקים בתקשורת שמתפקדים כבר שנים כשטיח של אהוד ברק, אבל צריך לקוות שאיפשהו יש גם מבוגר אחראי עם מצפון, שיבוא ויגיד לחברים, עד כאן. די. זה נגמר. ניסיתם. הצלחתם לגזול מרמטכ"ל בישראל חמש שנים. שאפו. זה לא הולך ברגל. אבל זהו זה. הירגעו. 
 

בסוף, האמת מזדחלת לה החוצה, מתעלמת מכל מי שניסה לאנוס אותה, ומתייצבת מול כולנו לאור היום. הסוף הזה הגיע, סוף סוף.

בראיון עמי מיום 24.12.14 שפורסם במגזין "ליברל" הובאו דברים בקשר ל"מסמך הרפז". בהקשר זה ברצוני להבהיר במפורש כי לא נאמר על ידי בכל זמן שהוא שמסמך זה נכתב או נערך על ידי יוני קורן, וכי אין בידי כל ראיה שהמסמך היה במחשבו או הוצא ממנו. 

ככל שניתן היה להבין זאת מדברי, הרי שלא לכך הייתה הכוונה ואם מר קורן נפגע מהאמור, אני מצר על כך.