אז מה התוכניות שלך?", נשאלתי לא מזמן.
“לגבי מה?".
“לגבי החיים".
“אפשר לחזור אלייך לגבי זה בהמשך?".
האמת היא שאני בן 32 ואין לי יותר מדי תוכניות. כלומר, אני יודע מה אני רוצה מעצמי פחות או יותר ויש לי יעדים קרובי־טווח שאני מתכנן להגיע אליהם - למשל לרדת מ-229 מיילים שלא נענו בתיבת המייל לאזור ה-200, להתקשר ולהשיג מספק האינטרנט שלי את המספר הסידורי של תוכנת נורטון אנטי־וירוס שאני אמור לקבל במסגרת התשלום החודשי שלי, לקבוע תור לשיננית, ואני גם צריך לשנות את כתובת הדואר במנורה מבטחים - שם יש לי ביטוח חיים - כי המכתבים עם הדוחות שהם שולחים לי מגיעים לכתובת של הדירה הקודמת שלי, ואני פוחד שמא הדיירים בדירה שלי לשעבר יפתחו את המכתבים וייחשפו לפרטי ביטוח החיים שלי - ואז הם ירצו להרוג אותי.
העניין הוא שזה לא כזה פשוט להעביר את הכתובת בחברת הביטוח. בשביל שזה יקרה צריך למלא טופס שלם עם כל מיני פרטים שלך וחתימות ואז לפקסס אותו למוקד השירות שלהם. “אבל אין לי פקס", אמרתי לנציגה שדיברתי איתה, “יש אפשרות להעביר במייל?". מתברר שאין, לכן אני צריך למלא את הטופס וללכת איתו לעבודה של אשתי, כשהיא נמצאת שם, ולפקסס את זה מהפקס שבעבודה שלה למספר הפקס של מוקד השירות, ואחר כך להתקשר לוודא שזה הגיע. זו למעשה התוכנית העיקרית שלי לעתיד. מעבר לזה אין לי שום תוכניות ברורות.
באמת, בכל הנוגע לניווט בחיי אל עבר העתיד, אין לי כיוון מסוים שאני חותר אליו. בסך הכל אפשר להגיד שאני בונה על זה שהעניינים ימשיכו להתנהל כמו שהם מתנהלים, כי אם הם לא יתנהלו כך זו עלולה להיות בעיה רצינית. אין לי תוכנית ב' למקרה שהחיים האלו יסתבכו.
מבחינה כלכלית אני בוודאי לא מוכן להפתעות. יש לי 26 אלף שקל בחיסכון בצד, וכמו בני דורי אני חי מעל היכולות שלי, כך שמבחינה מתמטית טהורה יש יותר סיכוי שהחיסכון יתרוקן משהוא יגדל.
כמובן שכמו כולם אין לי דירה משלי ואני חי בשכירות מוגזמת בדירה שאינה מצדיקה את המחיר המטורף שלה. ברור מאליו שאם הייתי מישהו שיש לו תוכנית וכיוון בחייו, כבר מזמן הייתי קולט את הטרגדיה הגדולה בזה שבחמש השנים האחרונות שילמתי 321 אלף שקל לבעלי דירות שונים. חמש שנים, 321 אלף שקל, ונשארתי נטול נכסים בדיוק כמו שהייתי כשהגעתי לעיר הזאת לפני חמש שנים בטיסה ישירה משנתיים של גמילה בארה"ב. אני מניח שיש כאלה שיגידו שאם הייתי חכם ומחושב הייתי נשאר בארה"ב ולא חוזר לבית הקברות המכונה “מדינת ישראל". אבל סבלתי בארה"ב, שדיברה איתי בסלנג אמריקאי, שנוצר במרחב התרבותי שבין אתר "TMZ" לעמוד האינסטגרם של קים קרדשיאן, וגרמה לי להרגיש שאני דמות משנה בסיטקום נוראי שלא נגמר לעולם.
# # #
מה שכן, בתחום הילודה, לי ולאשתי דווקא יש תכנון מסוים, סוג של עתיד מאורגן. התכנון הוא שברגע שארד שלנו יגיע לגיל 3 ננסה לסדר לו אח או אחות שהוא יוכל להרביץ לו/ה (במקום לנו). זה מסוכם בינינו באופן די סופי, אבל כאן נגמר התכנון. הדבר המדהים הוא שאף על פי שאני יודע שאני צועד לעבר הרחבת הקן המשפחתי, אינני יודע איך אוכל לממן קן גדול יותר - כלומר לשכור דירה עם חדר נוסף לילד החדש. גם ככה אנחנו נמצאים מעבר לקצה היכולת הכלכלית שלנו עם השכירות המוגזמת שאנו משלמים כיום.
כשמישהו מדבר איתי על הנושא אני תמיד מגיב באותה הדרך - מרים את הגבות ומשרבב את צמד המילים שמאפיין דור שלם שאני חלק ממנו: “נסתדר כבר". לעיתים אני אפילו מרחיב את ה"נסתדר כבר" ומוסיף "נזרום עם מה שיבוא".
אני חי בתוך דור אופטימי מדי ומרגיש די קלסטרופובי בתוכו מכיוון שאני ביסודי אדם פסימי. באמת שאני שונא את תרבות ה"נזרום" העכשווית, אני אפילו מתנגד לאמירת המילה הזאת “לזרום", על כל הטיותיה. אין מילה שאני שונא יותר מזו. אך גם עלי היא השתלטה, כי המילה הזאת היא מעבר לביטוי, היא בעצם צורת חיים של דור שלם, פילוסופיה מעשית. אי אפשר לחמוק מהמילה הזאת, לא משנה כמה תנסה. תמצית מהות התקופה שבה אנו חיים נמצאת במילה הזאת.
הדבר היחיד שאני באמת יודע על העתיד שלי זה שאני לא רוצה להיות קשיש, אני לא מתכנן להגיע לגיל הזה. אבא שלי תמיד אמר לי שהמטרה שלו בחיים היא לעקוף את אבא שלו שנפטר בגיל 66. כשזה קרה והוא עשה זאת, הוא היה מרוצה לתקופה קצרה ואז התחיל להתלונן שכעת, לאחר שעשה זאת, הוא רוצה למות. בסוף הוא מת בגיל 68. המטרה שלי היא לעקוף את אבי ולא להזדקן באמת. התוכנית היא לכוון את ההרס העצמי בצורה המדויקת ביותר, כך שלא אחיה מעבר לגיל 70 מקסימום.
אני אומר את כל זה אף על פי שנדמה שהקשישות דווקא מחבבת אותי. אני מזהיר אתכם, אינני הולך להצטנע בעניין הזה, אני הולך להגיד לכם את האמת כפי שהיא: אני פופולרי מאוד בקרב נשים בגיל הזהב. אני מקבל די הרבה מיילים של קוראים, לרובם אני באמת לא יכול להגיב מפאת חוסר זמן, אבל יש כמה נשים קשישות שכבר במשך שנים (עוד מימי "מעריב" הקודם, כשהטור הזה היה במוסף “סופשבוע" ז"ל) שולחות לי מייל ביום שישי לאחר שקראו את הטור וכותבות לי את דעתן. להן אני תמיד עונה. הן הולכות איתי הרבה שנים אחורה ואני מרגיש, ובצדק, מחויב להן.
זה גם די קל לענות להן, כי כמעט תמיד הן אוהבות את הטור ואני מקבל מהן מחמאות, שלעתים אני אפילו מרגיש שהן חורגות מגבול המחמאה לכישורי כפובליציסט. אני גם שם לב שבמיילים החדשים שאני מקבל יש אחוז גבוה של נשים פנסיונריות שכותבות לי. אין לי דרך אחרת להגיד זאת: אני שם די רציני בקרב גמלאיות ישראל.
אחת לכמה זמן, כשאני מרגיש שאשתי לא מעריכה אותי מספיק, אני זורק לה “תיזהרי שלא תמצאי אותי יום אחד בבית אבות עם המעריצות שלי".
“תשמע לי", היא השיבה פעם אחת כשהייתה במצב רוח קרבי, “כשאתה מגיע לבית האבות שלך, ברר קצת עם החבר'ה איך ההרגשה להיות עם קתטר, כי זה מה שיקרה לך אם תמשיך לדבר ככה".
“אבל אמרת שאת רוצה עוד ילד כשארד יהיה בן 3, לא? הקתטר עלול לסרבל את כל העניין הזה. זאת אומרת, אני לא יודע איזה חומרה של פציעה את מתכננת שתהיה לי אבל עצם זה שאת מדברת על קתטר גורם לי להאמין שאת מדברת על חומרה די רצינית, מה שאומר שכל עניין הפריון וזה, עלול להסתבך בעקבות המצב שלי ולגרום לסיבוכים שיקשו על עניין הילד הבא"
“אל תדאג, נסתדר כבר".