מתווה הגז אושר בישיבת הממשלה שלשום, אף על פי שלפני חודשיים כבר אושר מתווה דומה. בשביל מה היה צריך ישיבה נוספת? כנראה כדי לאשר את התיקונים בעקבות השימוע הפומבי. ביום הישיבה פורסמו שני נתונים מדאיגים על המשק: מחירי הדיור, המייצגים את יוקר המחייה, עלו ברבעון השני ב־5% בהשוואה ל־2014. בנוסף התברר שהמשק עבר ברבעון השני לצמיחה ריאלית שלילית וקיים חשש לגלישתו למיתון.
לא שמענו את שלי יחימוביץ' או את יצחק הרצוג מזדעקים. גם לא את אבי גבאי, השר להגנת הסביבה, שהיה השר היחיד שהתנגד למתווה. גבאי עשה זאת אף על פי שנפגש עם נתניהו ועם שר האנרגיה שטייניץ ושמע הסברים.
השר להגנת הסביבה מייצג את הפופוליזם בהתגלמותו, והוא עושה את זה מטעמים פוליטיים למהדרין. לאחר שמשה כחלון יו”ר מפלגתו כשל בלשונו והחליט להתנזר מענייני הגז (בגלל התירוץ התמוה של חברותו עם קובי מימון), רצה כנראה גבאי להוכיח שמפלגת כולנו אינה בכיס של אף אחד. הנימוקים להתנגדותו היו העדר צינור אספקה נוסף מקידוח "תמר" לחוף, שהיה מאפשר להרחיב את אספקת הגז לישראל. בהמשך טען שההחלטה לאפשר יצוא גז טרם פיתוח מאגרים נוספים עלולה לגרור למחזור בגז למשק.
גבאי דקלם את כל הססמאות של מתנגדי המתווה, אך לו היה עושה שיעורי בית היה מגלה שהחיבור של מאגר "תמר" בצינור ישיר ליבשה טורפד בגלל התנגדות ארגוני הסביבה. במקום חיבור ישיר לחוף, נאלצו חברות הגז לסלול צינור עוקף־בירוקרטיה מצפון הארץ בואכה למול חופי אשקלון באורך 160 ק”מ.
הנימוק של החשש ממחסור בגז תמוה עוד יותר. הגז שנמצא מול חופי הארץ נאמד בכמות של 1000 BCM (מיליארד מ”ק). תצרוכת הגז בישראל היא 7.5 BCM. יוצא שהגז שנמצא יספיק ל-120 שנות תצרוכת מקומית ועוד יישאר עודף. ועדיין לא דיברנו על הפוטנציאל למציאת גז נוסף, אם וכאשר חברות הקידוח הבינלאומיות יחליטו סוף סוף לקדוח בישראל.
גבאי הגיע מהסקטור הפרטי ומשם נקלע בדרך פלא לפוליטיקה המקומית. בעבר ניהל את מונופול התקשורת בזק תחת “טייקונים” כמו חיים סבן ומאוחר יותר כמו שאול אלוביץ’. אז הוא לא צייץ אפילו תו אחד נגד מונופול התקשורת. הציפייה מאיש עסקים כזה הייתה שדווקא הוא ידע לייצג גם את עמדת הסקטור העסקי, שבימים שפופוליזם חוגג חסר כמו אוויר לנשימה. מאכזב לגלות באיזה מהירות גילה גבאי את נפלאות הפוליטיקה הקטנה.
אבל גבאי הוא רק אכזבה אחת. גם השר אריה דרעי, שנקלע למשבצת מגן השקופים, נמצא מאז כניסתו למשרד הכלכלה בפאניקה, למרות המיילג’ הפוליטי העצום שצבר. פיצול האישיות שלו נוגע לדילמה האם הוא מגן השקופים או מגן התעשיינים, הזקוקים לגז כאוויר לנשימה. דרעי עדיין פוחד להשתמש בסעיף 52 (המסמיך אותו לעקוף את הממונה על ההגבלים) מחשש למה שתגיד יחימוביץ'.
את התנהגות האופוזיציה המתנגדת למתווה משיקולים פוליטיים ניתן איכשהו להבין, למרות האכזבה מהתנגדות כלכלנים כמו פרופ’ מנואל טרכטנברג, שיודעים את האמת בעניין המתווה. נתניהו גילה בעניין עמדה אחראית, אם כי לא חסרים נושאים אחרים שבהם ניתן לתקוף את הממשלה. האופוזיציה, ואולי גם חברים בקואליציה כמו השר גבאי, מוזמנים ליזום דיון פגרה בכנסת בנושאים כמו ההאטה במשק והעלייה במחירי הדיור.
האם גבאי או אנשי האופוזיציה אינם מוטרדים מהמשך עליית מחירי הדיור למרות הבטחת השר כחלון? האם באופוזיציה אדישים לנתוני הירידה בהשקעות והיצוא, בין השאר על רקע היחלשות הדולר? אבל כנראה שכל עוד לא מדובר בנושאים המייצרים כותרות בעיתון, הם יישארו במסגרת השיח הפנימי של מספר כלכלנים. נושאים פופוליסטיים תחת הכותרת “שודדי הגז” ו”כניעת הממשלה לטייקונים” יספקו תמיד את הסחורה.