אז דרור החליט שהוא נכנס לפוליטיקה. הוא לא קושר את שמו באיזו מפלגה, חלילה, אלא רץ ברשימה בבחירות ללשכת רואי החשבון. כשהוא הגיע עם הרעיון הביתה מיד דמיינתי את עצמי רוכשת את מיטב המחלפות הנדרשות לאשת פוליטיקאי. אחר כך הבנתי שמחלפות ואוגוסט לא הולכים ביחד. הבנתי גם שאני גרה בישראל ושבמקרה הזה אני בכלל לא נדרשת להגיע לשום אירוע וגם ש״אשת פוליטיקאי״ זה הדבר הכי אמריקאי ומנותק מהמציאות שיש. בסוף גם תהיתי למה הוא צריך את זה.



הכי רחוק שהגעתי בפוליטיקה היה הניצחון הסוחף שלי בבחירות למועצת התלמידים של בית הספר היסודי אהבת ציון. הבטחתי להכניס מכונת משקאות לבית הספר וזכיתי בתפקיד יושבת הראש. הרי לכם התוצאות של תהליך דמוקרטי עם מצביעים בעלי סטנדרטים נמוכים.



ככל שמתבגרים הולך ומתמעט מספר האנשים שמוכנים להציב עצמם לבחירת הקהל. זה נכון גם אם הם מאמינים באג׳נדה שלהם אמונה שלמה ולוהטת וגם אם אין להם דבר טוב יותר לעשות. אף שהאמא הישראלית מחזיקה אצבעות שהילד שלה יהיה כוכב, בני אדם לא אוהבים להתרסק על הפרצוף קבל עם ועולם, והעובדה הפשוטה הזאת היא שמרחיקה רבים מהפוליטיקה. הכלל הזה לא עובד באותו היקף בתוכניות ריאליטי, אבל זו כבר בעיה אחרת ובאר שאני שותה ממנה בעקיפין.



כבר יותר מעשור אני מסתכלת על פוליטיקאים מתחילים ותוהה מה מניע אותם להיכנס למערכת כשהם יודעים מה המחיר האישי שהם עומדים לשלם. יפשפשו להם בעבר כדי לבדוק בדיוק מה אמרו באיזה נושא וישוו לעמדות שלהם היום, יחפשו את החברים שלהם בעמדות מפתח, ייכנסו (או יבקשו להיכנס) לחשבונות הבנק שלהם, ייאלצו ללכת לעשרות ולמאות אירועים של אנשים שהם בקושי מכירים אבל הם חייבים להם את חייהם הפוליטיים, ולבסוף הם יחטפו על הראש מהצד השני לא משנה מה יגידו ואפילו ייאנסו לעתים למכור את העקרונות שלהם ולהצביע בניגוד לצו מצפונם כדי לשמור על הכיסא.



להיות בשקט, להרוויח כסף, להביא לחם לשולחן, להוריד את הראש ולקוות לא להדליק אצל אף אחד איזו אזעקה שתמשוך אלי תשומת לב, זו הייתה הגישה שלי לחיים, אבל הבנזוג מנסה לנענע את הסירה.



הלוואי שהיה לי אכפת מספיק להתעלות על האגואיזם ובעיקר על הפחד להתעמת עם כל העולם על הדברים שאני מאמינה בהם. מצד שני זה כנראה היה נגמר במכונת משקאות.



יש לי כמה חברים כאלה, שרוצים לשנות ולשפר את העולם, כל אחד בתחומו. בגדול, הם אנשים בלתי נסבלים. השבוע נפגשתי עם אחד הבולטים שבהם. מובן שהוא הגיע בתחבורה ציבורית, מירושלים, מחויך, רענן ונכון לשיחת עומק לאחר שהאוטובוס התעכב כשעתיים ובחוץ הטמפרטורה עמדה על 38 מעלות. את הכישלונות הוא רואה כמהמורות, את הניצחונות אי אפשר לחגוג לאורך זמן, תוכניות שעבד עליהן במשך חודשים ושנים נזרקו לפח כי אין המשכיות פוליטית - אבל הכל מבחינתו שווה את זה. כשאני לא מבינה את התמריץ ושואלת שוב הוא רק מחייך ומסביר שאין לו ברירה אחרת. בלתי נסבל.



אתה צריך להיות רהוט וייצוגי ולא להיעלב כשמחקים אותך בארץ נהדרת או בוועדת הכנסת שאתה עומד בראשה. אתה נלחם על מתווה הגז כשלאף אחד בציבור לא באמת אכפת כי אנחנו לא באמת מבינים מה רוצים מחיינו. אתה רוצה לשנות את היסודות שעליהם בנוי תחום המשרד שלך (הופ, הפכת לשר, ראית כמה זה פשוט?) אבל סוגרים עליך מכל הכיוונים עם בירוקרטיה. מהצד השני אתה רוצה למנוע מהשר הממונה לבצע רפורמות כאוות נפשו אבל ידיך קשורות כי אתה במיעוט.



ממה הם סופגים סיפוק או הנאה? אישור של הצעת חוק פעם במיליון שנה, בהנחה שלא סירסו את החוק לגמרי לפני אישורו, מפצה על כל החרא שאוכלים כל הזמן?



ברגעים של כנות אני שואלת את מי שאני מרגישה מספיק בנוח איתו - ״למה אתה עושה את זה?״. הם אף פעם לא מתלוננים. הציניקנים יגידו שהם מקבלים משכורות נעימות תמורת חודשי פגרה ארוכים, שבהם הם עסוקים בלנשק תינוקות ולסדר ג׳ובים, אבל כולנו יודעים שהרוב המוחלט נמצא שם כי אין מקום אחר שהיה ראוי יותר. אפשר לפעמים לראות את זה בשיתופי הפעולה המשונים שנוצרים בכנסת סביב החוקים הטובים באמת. עכשיו רק צריך לקוות שהגורל או ראש הממשלה ימנו את האנשים הנכונים לתפקידים הנכונים ומצבנו יהיה ממש טוב.



אז דרור החליט שהוא רוצה להועיל ללשכת רואי החשבון. הסוגיות שמעניינות את רואי החשבון, ממש כמו מתווה הגז אפרופו, אמורות לעניין את כולנו, אבל גם כאן רובנו ככל הנראה ייכשל כישלון נחרץ להבין במה מדובר. מזל שרואי החשבון מבינים על מה הם מדברים.



מושיק גלאמין טרם הגיע לצלם את מעוננו הרשמי, אבל אני מנעתי היום בגופי מהילדים לקשקש על עוד קיר בדירה ובכך, אני רוצה להאמין, תרמתי קצת משלי לקמפיין.