כולם באיזשהו אי עכשיו. באמת שלא ידעתי שיש כל כך הרבה איים בעולם. המזל הוא שיש לי גלובוס גדול בחדר העבודה. כך שבכל פעם שאני שומע על מישהו שנופש באי זה או אחר בימים אלה, אני יכול למקם אותו על פני הגלובוס וזה מרגיע אותי. אני מרגיש שבזכות הגלובוס הזה אני מצליח לשלוט בחרדת הנטישה הפרטית שלי, שהפכה עם השנים לחרדת נטישה לאומית אשר משתלטת עלי בחגים ובחופשות וגורמת לי לפחד שנופשי ישראל לא יחזרו לעולם מיעדי הנופש, ואשאר כאן לבדי במדינה יחד עם כל מי שיש לו צו עיכוב יציאה מהארץ.
האמת שאם הייתי יודע מראש שזה מה שהולך לקרות, גם אני הייתי יוצא לכבוש איזה אי ומנצח את החרדה באמצעות שיטת “ריפוי בתיור". אבל לא ידעתי. זו פעם ראשונה שאני מגיע לאוגוסט כשיש לי ילד בגן. וכמובן שברגע ששמעתי מאשתי שהולכים להיות לנו שלושה שבועות נטולי גן, אמרתי לה שתיקח ימי חופשה ונצא לאיזה נופשון עם הילד, אחרת נצא מדעתנו בזמן שנהיה כלואים בבית איתו ועם המזגן.
מתברר שזה לא כל כך פשוט. “הלוואי ויכולתי", הסבירה אשתי, “כבר מזמן כל הבנות במשרד התנפלו על אוגוסט. אם אתה רוצה לצאת לחופש בחודש הזה, כדאי שתתנפל על זה שנה מראש, זה הזמן הכי מבוקש בשנה".
*********
הפעם היחידה שבה חרדת הנטישה הלאומית שלי התפוגגה הייתה כשקראתי באתר “הארץ" איזה פרויקט מיוחד של כל מיני כתבים שכתבו מיעדים תיירותיים שאליהם נסעו. הפרויקט היה משעמם ואידיוטי כמו שהוא נשמע ורק גרם לי לרצות שהכתבים יישארו ביעד שאליו הגיעו ולא ישובו ארצה.
מדי פעם באתר “הארץ" מעלים כל מיני פרויקטים כאלה שגורמים לך להרהר בנחיצות המינוי הדיגיטלי בחייך. כלומר, עצם הידיעה שאתה איכשהו מממן לכתבי "הארץ" נסיעות לחו"ל בחופשת הקיץ - לא קלה עבורך, לא קל לשאת את הידיעה הזו איתך.
המזל הגדול של “הארץ" הוא הכתבות המתורגמות המשובחות שהם מביאים ממיטב העיתונים בעולם (הנה, רק השבוע זכורות לי שתי כתבות מתורגמות ומשובחות להפליא: אחת על העריקה היחידה מקוריאה הצפונית שביקשה לחזור הביתה, ועוד אחת על תוכניותיו של ברק אובמה ליום שלאחר תום כהונתו), והטורים האישיים שלהם. אני לא מדבר על הטורים הפוליטיים אלא על הטורים האישיים באמת מהמוסף. אלה של נרי ליבנה, סייד קשוע וניסן שור.
בסופ"ש האחרון כתב ניסן שור על זה שהשמאל לא מספיק אלים, או משהו בסגנון. נשמע נושא לא כל כך מעניין אבל כתוב בצורה מעניינת. בכל מקרה, הטור הגיע לעיניו של בנצי גופשטיין, יו"ר ארגון להב"ה, שהתרעם על מה שנכתב שם, עד כדי כך שהוא ניגש למשטרה והגיש תלונה נגד שור על הסתה. מה שהטריד את גופשטיין הוא משפט שכתב שור: "בחלומותיי אנחנו (כלומר אנשי השמאל - ל"ד) מקימים מיליציה שיוצאת לרחובות עם מחבטי בייסבול ומחפשת את בנצי גופשטיין וחברי ארגון להב״ה כדי לכלות בהם את זעמה".
"אם אני הייתי כותב את אותם הדברים כנגד ערבים או שמאלנים הייתי נעצר באותו רגע", אמר גופטשיין בתגובה, "אבל לשמאל מותר להסית ולקרוא לאלימות מפורשת. אני קורא ליועץ המשפטי לחקור ולעצור את כותב המאמר ולסגור את עיתון ‘הארץ' המהווה כר להסתה קיצונית".
אני לא חושב שיש באמת עניין פלילי כלשהו בטורו של ניסן שור, אבל אני חייב להודות שיש אמת מטרידה בדבריו של גופשטיין על מוסר כפול. כמה שאני לא מחבב את האיש, הוא צודק. אם מישהו מהימין היה כותב מאמר ומתאר את חלומו ללכת להכות במחבטי בייסבול את אנשי שלום עכשיו או משהו כזה, אני מניח שזה היה פותח אינתיפאדה תקשורתית ורצף הזדעזעויות של פוליטיקאים רבים. אולי אפילו מישהו במשטרה היה נלחץ מהמהומה התקשורתית ועוד עושה משהו לגבי העניין (על אף שלדעתי באמת אין כאן עניין פלילי כלשהו, בשל כך שמדובר בחלום, ואנחנו כבר יודעים ממרטין לותר קינג שזכותו של אדם לחלום מה שהוא רוצה).
הדבר הכי קשה שאדם יכול לעשות זה לנקות את המחשבה ולראות את הדברים כפי שהם, לא כפי שהוא רוצה לראות אותם. המזל שלי הוא ששנתיים וחצי במכון גמילה עבדו איתי על זה יום אחרי יום. אנשים רגילים יכולים להרשות לעצמם להקשיב לעצמם כל הזמן, מכורים לא. לכן עובדים איתך בגמילה בצורה אינטנסיבית על פיתוח היכולת להקשיב לדברים שנאמרים בזמן שאתה מנקה מעצמך כמה שיותר דברים שיכולים להסיט את תשומת לבך, כמו דעתך האישית על הדובר, כמו האגו האישי שלך שלא מאפשר לך להודות בטעות, כמו העמדות הבסיסיות שגידלת וטיפחת עם השנים והפכו לחלק ממך. בקיצור, אחרי שנתיים וחצי כאלו למדתי את השיטה. וכשאני מסתכל על דברי גופשטיין בזמן שאני מנטרל הפרעות, אני לא יכול שלא להודות שחרף כל מה שהייתי רוצה להאמין לו - הוא צודק במאה אחוז.
אבל האמת היא שבשנה האחרונה כתבתי יותר מדי על פוליטיקה והגיע הזמן שאפסיק עם ההרגל המגונה הזה. רק עכשיו, כשאני כותב כאן על הנושא, אני נזכר במה שאמרתי לעצמי במשך הרבה שנים: אין טעם לכתוב על פוליטיקה. כי המציאות היא שכשאתה מסתכל על כל העניין אחרי שאתה מנטרל הפרעות צדדיות, אתה מגלה שלא משנה מה תכתוב, אתה לא באמת משפיע. ולעולם גם לא תוכל לשנות את דעתו הפוליטית של מישהו - לא משנה מה תכתוב בטור שלך וכמה פעמים תכתוב אותו.
אבל מנגד, כבעל טור, אתה יכול להצביע על ליקויים בעצמך ולגרום לקורא - שבדרך כלל יש לו ליקויים דומים ויכול להזדהות איתך - להבין משהו על עצמו. אם כך, הליקוי השבועי הוא שאנחנו שופטים כמעט את כל הדברים שקורים סביבנו בהתאם למה שאנחנו רוצים לראות ובהתאם לדעתנו הקודמת על הדובר ואנחנו כמעט לא רואים את הדברים כפי שהם.
והדברים כפי שהם זה שכמעט כל האנשים - כולל אותי וכולל את ניסן שור - חושבים שהם יודעים מה לעשות בשביל לסדר את המזרח התיכון ואת הסכסוך, אבל אין לנו לא מושג ולא הכלים ולא המידע הנחוץ בשביל באמת להבין את מורכבות המצב, ודרך זה להבין מה צריך לעשות בשביל לנקות את הבלגן המזרח תיכוני.
אוגוסט הוא חודש אכזרי. אתה רואה הורים שפופים, מותשים, עיניהם אדומות ומבטם מעורפל, מתקבצים בלוקיישנים המרכזיים - הג'ימבורי השכונתי, הפארק העירוני, בריכת הפעוטות בקאנטרי - והם יושבים, עומדים, נשענים על הקיר, ולא ממש יודעים מה לעשות. אתה יכול לראות עליהם את האימה ואת החרדה והבהלה.
אדם חייב לשאול את עצמו, אם אלה לא יודעים מה לעשות עם הילדים שלהם שלושה שבועות, האם יש להם לגיטימציה כלשהי להאמין שהם, כן הם, יודעים מה לעשות עם המזרח התיכון כולו?