לפני כשנה, כשהתפרסם המתווה של שר התקשורת דאז, גלעד ארדן, לסגירת רשות השידור, לפיטורי עובדיה ולהקמת רשות אלטרנטיבית המוגנת מלחצים ונקייה משחיתות, כעס עלי בני ידידי, יוצא תקשורת, שאינני מזדהה או משתתף בהפגנות עובדי קול ישראל וערוץ 1 נגד המתווה, שרה"מ דאז (ודהיום) תמך בו.
כעורך ושדר במשך שנים בגלי צה"ל, השתתפתי במפגשים עם מקבלי החלטות בצבא ובממשל, לשכנעם בנחיצות התחנה הצבאית כשאיימו לסגרה, אף שהרחיבה את הגדרת תפקידיה והפכה לאייקון ישראלי משפיע בתרבות ובתקשורת, בעלת חופש ביטוי ודעה (מוגבל). הייתי גם מעורב במערכות ובהפקות ברשות השידור. לא אהבתי את "רוח הרשות", את האבטלה הסמויה, העצלות, השמרנות והיהירות החלולה של חלק מ"כוכבי" הרדיו וערוץ הטלוויזיה היחיד; השיממון שם אפשר לגלצ לזנק.
אחרי המילניום ברחו מוכשרים רבים מהרשות לערוצים ולעיתונים הפרטיים, ועל הנהלות קול ישראל וערוץ 1 השתלטו אנשים נחותים, חסרי כישרון, מצפון וזהות עיתונאית ויצירתית, בחסות רה"מ (רציתי השבוע שלא להתפרנס ממנו - אך הבנאדם, אצבעותיו בכל עוגה, כמאמר הפתגם).
מקורביו ברשות אספו חבורת ריקים ומניפולטורים חסרי כשרון, והפכו אותם למנהלים וליועצים, שהעמיקו את השחיתות ואת התלות בפוליטיקאים, ניהלו חשבונות אלימים עם עמיתיהם, ניסו לסלק מהעבודה כמה מהטובים ביותר – קרן נויבך המצוינת, פרופ' משה נגבי האכפתי או מגישים ועורכים הומואים. רוב התוכניות שנוצרו שם היו, תסלחו לי, מחורבנות. הרשות הפכה למאורת צפעונים שנזקיה מאות מיליונים.
האמנתי, כאחרים, שארדן יקיים התחייבויות ויקים רשות אחרת, מוגנת מלחצי אינטרסנטים פוליטיים ובעלי הון (שזה אותו הדבר, כי השלטון יכול לסחוט כרצונו את הרשות דרך התקצוב באוצר) ושהטובים בקול ישראל ובערוץ 1 יהיו בתשתית היציאה של הרשות החדשה לדרך חדשה. אנשים כנגבי, נויבך, אריה גולן (שבלעדיו יומן הבוקר חסר כוח ומיקוד, בעיני), חנן קריסטל, אורן נהרי, איילה חסון (למרות האובססיות שלה במקרים מסוימים) ועוד ראויים.
במקביל, גלצ, תחת ירון דקל, עוברת מכבר תהליך התיימנות (במקום מיומנות), ייהוד (במקום ייחוד וייעוד) וחינוך מחדש (למשל, התוכנית המצוינת של יעל דן שקוצצה במחציתה). לו נשאלתי, לא הייתי מלמד היום סנגוריה על קיום גלצ, אך אל דאגה: נתניהו ידאג להם.
הקריירה של ארדן, שנוסקת ומתרסקת לסירוגין, כשלה בשיאה: רה"מ, מלא בתהילת עצמו, בהשראת חינמונו וגלצו, מבקש להשתלט על התקשורת הכאילו־דמוקרטית. הוא העליב והשפיל שוב את ארדן ונטל ממנו את האחריות לרשות. רק הוא והאני־האחר שלו – שר התקשורת, שזה הוא – רשאים להרשות הרשאות. ארדן השרדן ניגב עוד יריקה מפניו – ובארמונות איטליה נהנה מנהיגו לראותו מסתבך בבחירת המפכ"ל הבא.
בני ידידי צדק, בדיעבד: אף שניסנקורן והשר חיים כ"ץ הביאו לעצירת פיטורי עובדים ברשות השידור ולניהול מערכה אגרסיבית, יקשו על רה"מ לקבל גיבוי לקומבינה שלו. ואם יניחו לו לקמבן, הוא לא יבעט החוצה מהרשות החדשה את כל שומרי הדמוקרטיה עם חופש היצירה, ההבעה והביקורת מהרשות.
העובדים החדשים ייבחרו בידי שר־העל, כמידת תלותם וכניעותם, והמשדרים יעוצבו כמענה ביבאי ללאומנות המשיחיסטית הכאילו־ציונית ולאמונה הכמו־יהודית שמריץ שר החינוך. כי מי אתה, בן־נט שכמוך, שתעז ללמד את מורך ורבך טקטיקות של ריבוע המעגל?