מבצע סבתא: מי הצליחה לזכות באמונה של הקשישה העקשנית של מרסל?

אחר כך, בחדר האמצעי והקצת יותר חשוב, שבו ישנים האורחים והמטפלת הפיליפינית, יש תצוגה מרשימה של תמונות נכדיה ונכדותיה - ממסיבות בר מצווה (על רקע מזויף של הכותל המערבי), מיום הגיוס שלהם, מחגיגות יום ההולדת הראשון וכדומה. 
 

באמצע התערוכה הזאת, כיאה למשפחה תוניסאית ענפה, תלתה סבתי תמונה של הבאבא סאלי, כדי שישמור מעין רעה. ואם זה לא מספיק, גם ראשי שום מפוזרים מאחורי התמונות. כולם יתקבלו אל החדר הזה ברוחב לב וידיים, אבל לא העין הרעה, טפו, יימח שמה. 
 

אחר כך, באזור החשוב ביותר בביתה של סבתי, הסלון - שבו תמיד ירצד ברקע סרט ערבי מהערוץ המצרי או הירדני, שבו כמעט תמיד תשב סבתי ותקלף משהו שיהפוך להיות תבשיל כלשהו בבוא העת, שבו סבתי פולטת קללות מפעם לפעם, “איכסה על הפנים של השחקנית הזאתי, היא לא אוהבת את ישראל, אבל מה, באמת אישה יפה, אין מה להגיד" - תוצג התערוכה הגדולה והחשובה ביותר, תערוכת הנינים. 
 

פה התמונות כבר צבעוניות ועדכניות. כולם תינוקות או ילדים, אף אחד לא בן נוער עדיין. ולמרות האלצהיימר שפקד את סבתי, תזכור כל נין ונין, ואת התכונה המיוחסת לו: “זה איתי, הוא הרבה שובב", “זאת שיר, הלב שלה טוב", “זה יוסף חיים, צדיק של סבתא". 
 

תמונות הנינים בבריכה, בטיול או בגן יחייכו אליה תמיד. גם בלילות שבהם עיניה לא נעצמות, בקול חלש קוראת היא בשמו של סבי שאינו זה מכבר.

פעם הייתה פעלתנית וחסונה יותר, סבתא מרסל שלי, שלשמה זכיתי אני. עוד לפני בוא השמש כבר היו פקוחות עיניה ובידה מטלית. הגז היה דולק, עם סיר עליו, והרצפה מבריקה כמו ראי גדול.
 

היום פגשה בה הזקנה ואפילו לקום לשירותים היא אינה יכולה לבדה. דודי נפגשו בערבו של יום אחד והתייעצו מה לעשות. לבית אבות לא ייקחו אותה. זה לא יהיה כמו יריקה לבאר מצדם, זה יהיה כמו פתיחת סכר על נהר של רוק, היישר אל הבאר (וסליחה על התיאור הלא אסתטי, נגמרו לי המטפורות).

משמרות ותורנות איתה הם לא יוכלו לעשות. הם עדיין עובדים, לחלקם יש נכדים ומשפחה גדולה, וגם המרחק מביתה לא עוזר. 
 

המוצא האחרון - מטפלת. כן, הם יביאו לסבתי מטפלת. בהתחלה רק לכמה ימים, כל פעם לכמה שעות. שתשב איתה קצת, תדבר איתה, תיקח אותה לשירותים ואולי לטייל למטה לפעמים. ואם יהיה טוב הדבר בעיני סבתי - היא גם תישאר ללון. וכך היה. 
 

יש לי דודה שהמושג פריק קונטרול מוריד מערכה. היא יודעת את כל המחירים, את המבצעים העדכניים. בשולחן הסדר בפסח היא מחליטה על סדר הישיבה. היא גם מכוונת את נושאי השיחה בשולחן. דודה כזו, עם לב טוב, אך לפעמים קצת טרחנית. כשהיא רואה שכולם שמחים, שרים שירי חג וצוחקים היא חייבת להרוס, באומרה “אני מתגעגעת לסבא, איזה איש טוב הוא היה". וכשכולם שותקים באחת, מובכים, ומביטים זה בזה באי ודאות, היא מוסיפה, “מישהו רוצה אבטיח?".
 

הדודה הזאת שמחה לקחת את הפיקוד ולמצוא לסבתא שלי מטפלת ראויה. שלושה ימים של אודישנים מפרכים נערכו בביתה של סבתי, והיא, שמוחה דועך מדי יום ואיתו חדוות חייה, הייתה מביטה במטפלות הנכנסות אל ביתה ומחייכת אליהן. 
 

אחרי ישיבה ממושכת, שבה צפתה סבתי בדודתי שואלת את המטפלות המיועדות שאלות נוקבות, רציניות, ואף לא ברורות, “את אוהבת להיות הרבה בפייסבוק?", היא הייתה קמה לאט, לוחצת את ידן ואומרת “באמת כל הכבוד לך, את אישה טובה, אבל בשביל מי באת?".
 

אחרי כמה ימים מצאה דודתי מטפלת, שברחה שעות ספורות אחרי. סבתי מעשנת כמו קטר ולה יש אסתמה. אחריה באה עוד מטפלת, שברחה אחרי יומיים. היא ביקשה להכין אורז, אבל סבתי אמרה לה שפה זה לא פולין, ואת הבטן של מי ישביע האורז?
 

אחריה הגיעה עוד אחת, שברחה אחרי שבוע, כי פעם אחת, כשניגשה לתת לסבתי את הכדורים, החליטה סבתי שהיא מנסה להרעיל אותה וניסתה לברוח. 

עד שהגיעה הלן.

“זו הפעם האחרונה, באמת שכבר אין לי כוח", נזפה דודתי, “את פשוט מגרשת את כולן! מה זה צריך להיות?".

“תכף אני אגרש גם אותך, חבל עשיתי ככה הרבה ילדים", ענתה לה סבתי.

ופתאום צלצול פעמון. בפתח עמדה בחורה שמנה, נמוכה, בשיער קצוץ ולבוש גברי. ממוצא פיליפיני, החיוך שעל פניה היה אוניברסלי, ועל כך יעידו כל פוגשיה.
 

באנגלית רצוצה היא אמרה לדודתי שבאה לעבוד פה. היא תהיה 24 שעות ביממה, תדאג לכל מחסור שקיים ותטפל בסבתי כאילו הייתה סבתה.

דודתי הביטה בה, ועל החיוך והזוהר שניסכו על פניה רק טובי הסופרים והמשוררים יוכלו לכתוב (בגלל זה אני נמנעת). 

לבכות ולהתגעגע

כבר כמה חודשים הלן ישנה בביתה של סבתי. היא הפכה כבר לחלק מהמשפחה. סועדת איתנו בחג, מכירה את כולם בשמותיהם. יודעת מתי לתת כדורים, מתי לקחת לשירותים ומתי לשאול על מה הסרט בטלוויזיה. סבתי אינה יודעת מילה באנגלית והלן אינה יודעת מילה בעברית, ואת השיחות היפות ביותר אני רואה ביניהן. 
 

יש פעמים שיתפקעו מצחוק, וזר לא יבין את האינטראקציה וההומור. יש פעמים שהלן תבין את מבוקשה של סבתי רק דרך עיניה ותגרום לשאר בני המשפחה להסמיק במבוכה, איך אנחנו לא זיהינו? ויש ימים שבמבטה של הלן אני רואה משהו לא ברור. שחיקה, עייפות, מיצוי. או בשם הפשוט - געגוע.

פעם ביום מעבירה הלן מטלית לחה על כל התמונות בבית. היא מתחילה מהחדר הכי פחות חשוב, זה עם בקבוקי המים, עוברת לחדר עם ראשי השום והנכדים ומסיימת בסלון, עם הנינים הקטנים. בין התמונות שהלן מנקה, לפעמים תוכלו לשמוע את שם הנכד או הנין. היא הוגה את שמותיהם במבטא ומחייכת אל התמונות.
 

“תגידי, הלן", שאלתי אותה בצהרי יום אחד, כשהלכתי לבקר את סבתי, “מתי תראי את ההורים שלך?".

הלן שתקה לרגע ואז אמרה “עוד שנתיים".

“זה המון זמן!", לא הסתרתי את פליאתי. 
 

“כן, אבל צריך כסף, עוד שנתיים יש לי בית", אמרה לי וחייכה. 
 

את שאר אחר הצהריים, כשסבתי ישנה על הספה הגדולה בסלון ומולה סרט ערבי, רק בווליום נמוך יותר, בילינו הלן  ואני בתמונות.
 

אבל לא תמונותינו אלא תמונות ילדותה, ביתה וחייה. היא גילתה לי כמה סודות שהיו ברורים מאליהם, סיפרה לי אנקדוטות שאת חלקן הבנתי ואת חלקן עשיתי כאילו, והשמיעה לי שירים. אחר כך הראתה לי את אביה, את אמה ואת אחייניה. “את מתגעגעת אליהם?", שאלתי.
 

“כן", ענתה ולא הוסיפה, קמה באחת, לא הפנתה ראשה אלי ומלמלה “עכשיו שירותים, בסדר?". היא הלכה אל ארון המטבח, הוציאה בקבוק אקונומיקה ונכנסה לכיוון השירותים, לנקות. 

הגברתי את הווליום של הסרט הערבי, לקחתי את הסיכון שסבתי תתעורר, אבל נתתי להלן את שהייתה צריכה - נתתי לה לבכות בקול. ולהתגעגע.

אני, בינתיים, נשכבתי על יד סבתי. ליטפתי את פניה היפות והמקומטות. והתגעגעתי גם אני.