הכרעת מועצת גדולי התורה שהתירה ליעקב ליצמן לכהן כשר ליד שולחן הממשלה – מעמד המחייב את ליצמן להישבע אמונים למדינת ישראל – היא הישג, ואולי תתברר כניצחון למגזר החסידי בציבור החרדי.
עוד מוקדם לקבוע אם מדובר בהישג מהותי הצופן השלכות על עתיד מעמדו של המגזר החסידי והשפעתו או במהלך זמני מבחינת “הוראה לשעה”, שמטרתו הייתה לעקוף מה שבעיני חברי מועצת גדולי התורה הוא מטרד חוקתי, שעלול היה אולי לפגוע בהזרמת התקציבים לישיבות ולמוסדות תורניים.
מה שברור הוא שלהכרעה של מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל יש משמעות מטאפורית של סטירת לחי ועלבון למגזר הליטאי בציבור החרדי, במיוחד למנהיגיו. המהלך של המועצה, גם אם יתברר כצעד של אד־הוק, יצר סדק בחומת הקנאות, קרע פרצה בקיר ההסתגרות וגרם לסימני שבר בזעם הקדוש שהליטאים כפו והשליטו על היהדות החרדית בישראל ובתפוצות.
בשנים שלאחר קום המדינה התקיימה רק מועצת גדולי התורה אחת של אגודת ישראל. ישבו בה אדמו”רים, ראשי ישיבות ואישים תורניים שנחשבו בזמנו לדמויות ענק הזכורות כקאנוניות ביהדות. לא הייתה להם בעיה מיוחדת לאשר לרבי יצחק מאיר לוין, המנהיג המיתולוגי של אגודת ישראל, לכהן כשר הסעד בממשלת דוד בן־גוריון.
לא זכור שום ערעור רציני בציבור החרדי של אותן שנים על העובדה שאת שולחן הממשלה של המדינה הציונית מכבד בנוכחותו הבולטת איש חסיד מכובד בעל ייחוס חסידי וחתנו של האדמו”ר מגור הצדיק רבי אברהם מרדכי אלתר (נפטר בתש”ח). מה שאפשר למי שקראו אז בחיבה ר’ איטשה מאיר לוין לכהן כשר בממשלה, לשבת לצד שרים ממפ”ם ולהיות מושא של גאווה לציבור הדתי והחרדי היה העובדה שהליטאים, גם עמך וגם מוריהם הרוחניים, התנהגו אז בהתאם למידות שהמקורות מגדירים כסימן לחכמים – הם הכירו את מקומם ונזהרו בדבריהם.
לא זכור שום ערעור רציני בציבור החרדי של אותן שנים על העובדה שאת שולחן הממשלה של המדינה הציונית מכבד בנוכחותו הבולטת איש חסיד מכובד בעל ייחוס חסידי וחתנו של האדמו”ר מגור הצדיק רבי אברהם מרדכי אלתר (נפטר בתש”ח). מה שאפשר למי שקראו אז בחיבה ר’ איטשה מאיר לוין לכהן כשר בממשלה, לשבת לצד שרים ממפ”ם ולהיות מושא של גאווה לציבור הדתי והחרדי היה העובדה שהליטאים, גם עמך וגם מוריהם הרוחניים, התנהגו אז בהתאם למידות שהמקורות מגדירים כסימן לחכמים – הם הכירו את מקומם ונזהרו בדבריהם.
התרחבותן של הישיבות הליטאיות, במיוחד אלה שבבני ברק, והגידול באוכלוסיית תלמידי הישיבות (רובם מבתי חסידים) העצימו את מעמדם של ראשי הישיבות הליטאיות, והעניקו להם את תחושת שיכרון הכוח.
הרב אלעזר מנחם מן שך, ראש ישיבת פוניבז’ היוקרתית, הפך בשנות ה־80 לדמות דומיננטית במגזר הליטאי. הוא זה שיזם והוציא לפועל פילוג באגודת ישראל והקים את סיעת דגל תורה. כהתרסה מול אדמו”רי החסידות הקים את מועצת גדולי התורה במיוחד לפלג של דגל תורה. הרב שך העלה מאוב את ההתנגדות לחסידות והזלזול באדמו”ריה – תופעות שכבר שבקו חיים בראשית המאה שעברה. במקביל הוביל הרב שך מערכת הסתה ושיסוי המלווה בקללות ובגידופים נגד הציבור החילוני.
ראשי החצרות החסידיות ומנהיגיהן ביקשו שקט תעשייתי, והעדיפו להניח לליטאים להשתלט על המגזר החרדי על פני מאבק פנימי שהיה גורם לחילול השם. אבל בכך התירו לגדולי תורה ליטאים להזעיף את פניה של היהדות, להחניק כל סימן של סובלנות והבנה ולהרחיב את תחום הגטואיות החרדית. בעבור הרב שמואל אוירבך, מנהיג הפלג הליטאי הקיצוני בירושלים, להישבע אמונים לממשלה הוא אקט הנושק להמרת דת.
השאלה הגדולה היא האם הכרעת מועצת גדולי התורה בעניינו של יעקב ליצמן תהיה סימן להתעשתות האדמו”רים ובשורה להשקת מאמץ לשקם את מעמדה של החסידות ולחדש את מעמדה בקדמת המתחם החרדי ככוח מוביל ומשפיע, במטרה להאיר מחדש את פניה של היהדות, להחדיר סובלנות, פיוס והבנה מקרבת כלפי הציבורים הלא דתיים.