משני צידי השולחן: על היחסים בין השלטון לעולם הצללים של המודיעין

"מאמרי", כותב ארבל, "הוא תמציתו של ספר שנושאו 'הקברניט וראש המוסד'. הוא נכתב בעקבות שיחות שקיימתי עם ראשי המוסד והמזכירים הצבאיים של ראשי הממשלה. פרטים רבים בו צונזרו, מסיבות שאיני מצליח להבין. בנסיבות אלה החלטתי שאין טעם להוציא את הספר לאור. חבל. במאמרי זה לא מוזכרים אירועים או שמות שנפסלו לפרסום".
 

המדור מפרסם בשני חלקים את מחקרו של ארבל. החלק הראשון עוסק בשאלה: "את מי מעניין המידע שמביא המוסד". החלק השני, "מי זקוק להערכת מודיעין", יתפרסם ביום שישי הבא, 11 בספטמבר.

"את מי מעניין מה אמר אחמד למוחמד?", שאל בשנות ה־80 ראש הממשלה שמעון פרס את אחד מעוזריו (השם שמור במערכת) לאחר אחת הפגישות שקיים עם ראש המוסד שבתי שביט. משמע, הידיעות שמביא הארגון אינן חשובות. תא"ל עזריאל נבו, המזכיר הצבאי של פרס בקדנציה הראשונה שלו, סיפר שפרס נהג לעבור בחטף על לקט הידיעות המודיעיניות של היממה האחרונה ולסמן עליהן את האות "וי". רוצה לומר, קראתי. 
 

האם ניתן להסיק מהדברים על היחס וההערכה של ראשי הממשלות, קרי הקברניטים, לעבודה המתישה הכרוכה באיסוף מודיעין שעושים מאות עובדיו החרוצים של המוסד? ודאי שלא. ראש הממשלה יצחק שמיר קרא בשקיקה את מצבור ידיעות המודיעין שריכז עבורו מזכירו הצבאי "בתיק הירוק" שהכין עבורו. לא אחת, נזכר נבו, הצביע שמיר על סתירות במידע וביקש הבהרות או השלמות. בניגוד לפרס, מרבית ראשי הממשלה גילו עניין רב בחומר המודיעיני שהמוסד העביר לידיעתם מדי יום. 

"את מי מעניין מה אמר אחד למוחמד?" שמעון פרס. צילום: הנס לפין, לע"מ

מראשית שנות ה־50 מקיימים ראשי ממשלת ישראל פגישות עבודה סדורות בארבע עיניים עם ראשי המוסד (המזכיר הצבאי והרשמת שותפים פסיביים לפגישה). כיצד מתנהלים המפגשים החשובים הללו? האם ראש הממשלה מגדיר לראש המוסד, שעה שהוא נכנס לתפקידו או במהלך שירותו, את מטרות מדיניות החוץ והביטחון של ישראל, האמורות להנחות את פעולותיו? עד כמה מעורב ראש הממשלה בעבודתו השוטפת של המוסד הכפוף למרותו? האם ראש הממשלה מבקש לשמוע את דעתו ועצתו של ראש הארגון בנושאים המדיניים־אסטרטגיים שעל הפרק? 
 

ומהעבר השני של השולחן, האם ראש המוסד מרגיש חופשי להעלות רעיונות והצעות לפעולה בנושאים המעסיקים את ראש הממשלה? ומהי תרומתו להחלטות שמקבל ראש הממשלה בתחומים המדיניים־אסטרטגיים? קיים מעט מאוד חומר כתוב בנושא מסקרן זה. התיעוד חסוי, כולו מסווג כסודי ביותר, ונראה שלציבור לא תהא גישה אליו בשנים הקרובות, אם בכלל.

מאז הקמת המדינה לא היה קברניט, ולו גם אחד, שהגדיר לראש המוסד עם כניסתו לתפקיד וגם לא בהמשך כהונתם המשותפת, את תפיסת עולמו המדינית־אסטרטגית שממנה אמורה להיגזר עבודת המודיעין - איסוף המידע והערכתו. הקברניטים לא אמרו לראשי הארגון מה הם מצפים מהם. 

יוסי ביילין, שכיהן בין היתר כמזכיר הממשלה והיה סגן שר החוץ של פרס, הדגיש כי אחת "הרעות החולות" של מערכות השלטון בישראל היא העובדה שהן לא קובעות יעדים. 
 

כאשר אירע "המהפך" והימין בראשות מנחם בגין החליף את ממשלת העבודה של יצחק רבין, עמד יצחק חופי בראש המוסד. באחת הפגישות הראשונות שקיים עם בגין, שאל אם יש ל"בוס" החדש הנחיות או בקשות מיוחדות. חופי לא קיבל תשובה. הוא המשיך להוביל את המוסד על פי הבנתו ולקדם את אותן משימות שהציב לפני חילופי השלטון. ואכן, ראשי ארגוני המודיעין עושים מה שהם חושבים שהם צריכים לעשות. לראשי ממשלה אין "אג'נדה", ואם יש, הם לא משתפים בה את המודיעין. 
 

ראשי הממשלה לא הכתיבו לראשי המוסד צי"ח (ציון ידיעות חיוניות) - מושג מקצועי המגדיר את הידיעות הדרושות להם לגיבוש המדיניות שאותה הם רוצים להוביל - ומיעטו להטיל עליהם משימות שהיו רוצים שהמודיעין יפעל לקידומן. תא"ל עזריאל נבו, ששירת כמזכיר צבאי תחת ארבעה ראשי ממשלה (רבין, פרס, בגין ושמיר), אמר: "הקברניטים סמכו על המודיעין שיפעל להשגת המידע הדרוש ללא התערבות שלהם". "לוי אשכול", נזכר ראש המוסד צבי זמיר, "היה חולה כאשר התחלתי את עבודתי במוסד. לא קיבלתי הכוונה כלשהי, אך הבנתי מדבריו שהוא לא רוצה 'אוונטורות' עם גורמים חיצוניים". 

 

גם מאיר עמית כתב בספרו האוטוביוגרפי כי לא תודרך על ציפיות הקברניט. ראשי המוסד שבאו בעקבותיו מאשרים את דבריו. הם לא הונחו, וגם לא ציפו לכך. הם האמינו שביכולתם "להיכנס" לראשו של הקברניט, לספק את המודיעין הדרוש לו ולהפעיל את הארגון, שהופקד בידיהם, לקידום האינטרסים המדיניים־ביטחוניים של ישראל גם ללא הכוונה או דרבון של ראש הממשלה. 
 

"לא הייתי זקוק להנחיה כדי לדעת מה מעסיק את מדינת ישראל ולאן לכוון את המאמץ האיסופי", ציין שבתי שביט, שכיהן בראשות המוסד תחת שלושה ראשי ממשלה - שמיר, רבין ופרס. כל ראשי המוסד צמחו במערכות הביטחון והכירו לפני ולפנים את המודיעין הנדרש, כך גם בתחום המבצעי, ובהיעדר הנחיות פעלו על פי הבנתם. 
  

מחקר מעמיק משיחות עם ראשי המוסד לשעבר, דוד ארבל. צילום: אריאל בשור

רק בשנים האחרונות הוחל הנוהל שלפיו מגבשים שלושת ארגוני המודיעין המובילים - המוסד, שב"כ ואמ"ן - את הצי"ח ומציגים את עיקריו בפני ראש הממשלה.

הפרטים הקטנים

"החיכוך" בין ראשי המוסד לבין הקברניטים התקיים באופן רציף, בפגישת עבודה שבועית שהתקיימה בדרך כלל בימים ובשעות קבועים. בין לבין, ראשי המוסד ניהלו את הארגון על פי הבנתם, ללא התערבות מצד ראש הממשלה. הם קבעו אילו מהמבצעים שיזמו יש להביא לאישור. נכללו בהם בעיקר מבצעים בארץ יעד (לרוב מדינות ערביות אויבות), העלולים לסכן חיים או לסבך את המדינה בתגמול, וכן פעולה בארץ בסיס (שממנה יוצאים למדינות היעד), העשויה לפגוע ביחסי החוץ של ישראל. 
 

בנוסף, ראשי המוסד הקימו קשרים עם בכירים במדינות מוסלמיות וערביות. התכנון נעשה במוסד והוצג בפני הקברניט, שבמרבית המקרים אישר ביצוע בלא עבודת מטה נוספת. וכך, ראש הממשלה עומד לבדו מול ראש הארגון בפגישות העבודה השבועיות ללא הכנה ראויה. דבר זה מחייב אותו, לדברי עובד יחזקאל, שהיה מזכיר הממשלה בממשל אהוד אולמרט, לקבל את מה שראש המוסד "מוכר" לו. 
 

מרבית הקברניטים הסתפקו בכך שראש המוסד הציג בפניהם את מטרת המבצע ותיאר את היתרונות והחסרונות שבו, וכמובן את הסיכונים הפוטנציאליים. הם לא חיטטו בפרטים. מצב זה היה נוח לקברניט. הוא שחרר אותו מדיונים מייגעים המאפיינים את המערכת הבירוקרטית. ראשי המוסד לא הלינו על מצב זה, שהקנה להם חופש פעולה כמעט מלא בביצוע משימות הארגון. 
 

ראש המוסד היה אוטונומי לחלוטין לפעול לגיוס מקורות מודיעין ברחבי העולם. הנזק, הזמני אומנם, שנגרם ליחסי ארה"ב־ישראל ולקשרי המודיעין ביניהן כתוצאה מפרשת ג'ונתן פולארד, מראה עד כמה נכונה הייתה החלטת המוסד להימנע מפעילות מודיעין על אדמת ארה"ב. 
 

ראשי המוסד נהנו גם מחופש פעולה ניכר באשר להקמת מגעים ופיתוח קשרים עם מיעוטים במזרח התיכון. קשרים אלה הינם מאבני היסוד של מדיניות והחוץ של ישראל. ראשת הממשלה גולדה מאיר אישרה בלי לקיים דיון או להתעמק בפרטים את הצעתו של ראש המוסד זמיר לכונן קשר ולסייע לארגון המורדים בדרום סודן, אניה־אניה, שנלחם בשלטון המרכזי בחרטום. עמית כותב בספרו האוטוביוגרפי שביקש את אישורו של ראש הממשלה לוי אשכול להגדיל את הסיוע לפשמרגה, הכוח הלוחם של הכורדים בעיראק. "מה יצא לנו מהסתבכות כזו?", הקשה אשכול בסגנונו המיוחד, ולאחר שעמית הסביר את היתרונות שיניב קשר כזה, אישר את הבקשה: "טוב, מאיר, לך על זה". 
 

הקשרים עם הפלנגות ועם הנמרים, המיליציות הנוצריות בלבנון, התפתחו במשך תקופות הכהונה של שני ראשי ממשלה, רבין בכהונתו הראשונה ובגין. הם לא קיימו דיון עומק בנושא ולא הנחו את ראש המוסד חופי באשר ליעדי הקשר. בגין הקשיב למתווה מבצעי שהוצג לו, ונהג לאשר בלי לחקור בעניין, תוך שהתעניין בעיקר "האם נעשו ההכנות הדרושות להבטיח את שלום הבחורים?". משה שרת לא התעניין בפרטי המבצעים שהוצגו בפניו. המודיעין היה רחוק ממנו. 
 

שונים היו ראשי ממשלה שהגיעו מהצבא. רבין הרבה "להציק". הוא ביקש לקבל הסברים פרטניים על כל מבצע שהוצג בפניו, בעיקר על מבצעי סיכול ומבצעי מודיעין במדינות יעד. לפי חופי "הוא התעניין בתכנון, הקשה בשאלות הנוגעות לדרך הביצוע ולא אחת שלח אותי לעשות 'שיעורי בית', ולא חדל עד שקיבל מענה מספק. לא נפגעתי", הוסיף חופי, "למרות שרבין הכיר את יכולותי. הייתי ראש מחלקת מבצעים במטכ"ל בראשותו". 
 

הרבה "להציק" ראש הממשלה יצחק רבין. צילום: פלאש 90
 

גם אריק שרון בחן את המבצעים שתכנן מאיר דגן, וביתר קפידה את אלה שהוצגו בידי קודמו אפרים הלוי, שבו בטח פחות בנושאים מבצעיים. אחרים, ובהם בנימין נתניהו ואהוד אולמרט, גילו עניין במבצעים שהוצגו בפניהם, אך דגן התרשם שאין להם הכלים לדון או להבין את הדקויות הכרוכות בתכנון מבצע מורכב ובהוצאתו לפועל במדינת אויב. נתניהו עשה "פוזה" של מבין, ואילו אולמרט, ש"נשבה" מהעולם החדש שאליו נחשף, השתדל לא להחמיץ ביקור בחדר המצב של המוסד ולעקוב מקרוב אחר התנהלות המבצעים שהיו בתקופתו.
 

ראשי המוסד החליטו בינם לבינם על אילו פעילויות לדווח ואיזה מתוצרי המודיעין שאספו להביא לעיונו של ראש הממשלה. אלה כללו מידע שהופק מפי מקורות צמרת והועבר למספר מצומצם של שותפי סוד בצורתו הגולמית, נוהל שזכה לכינוי "תפוצה גבוהה". את הנוהל יזם ראש המוסד זמיר בממשלת גולדה מאיר, למורת רוחו של אמ"ן. עד אז קיבל ראש הממשלה חומר מודיעין מעובד, שעבר סינון ובקרה של חטיבת המחקר באמ"ן. 

עניין מיוחד ורגיש הוא מידע מודיעני על ישראלים שהופק ממבצעי איסוף. המידע, הנקרא "חומר שחור", הועבר גם הוא למספר מצומצם מאוד של אנשים, בעיקר לראשי הממשלה. בעת כהונתו של הראל, "הממונה", בוצעו האזנות לאזרחים ישראלים, ובהם פוליטיקאים מימין ומשמאל. הוא שיתף בהם את ראש הממשלה בן־גוריון וגם את משה שרת, שהחליף אותו לפרק זמן של כשנתיים. שרת כותב בזיכרונותיו שנהנה להקשיב ל"רכילויות" הללו. ההאזנות לאישים פוליטיים בישראל פסקו, כך לפחות טען ראש השב"כ דאז עמוס מנור, עוד במהלך כהונתו של הראל. במקרים, מעטים יש לציין, פעל המוסד נגד אזרחים ישראלים ששהו מחוץ לגבולות המדינה, פעילות שהיא מחוץ לתפקידו המוגדר. 
 

ב־1962, בהוראת בן־גוריון, ניהל הראל מבצע חובק עולם, שבסופו אותר "יוסלה" והוחזר להוריו בישראל. ראש הממשלה פרס הורה ב־1986 לראש המוסד נחום אדמוני לאתר ולהביא למשפט בישראל את מרדכי ואנונו, "מרגל הגרעין", שמסר בלונדון לעיתונאים כמה מסודות הכור בדימונה. 
 

"טיפול" מודיעיני באזרחים ישראלים טומן בחובו פוטנציאל פוליטי נפיץ, כפי שהוכח בכמה מקרים. במשמרת של ראש המוסד שבתי שביט הביא מעקב מודיעיני אחר בכיר באש"ף, באחת ממדינות אירופה, מידע על פגישה שקיים עמו השר עזר ויצמן. הוא דיווח על כך לראש הממשלה שמיר, וזה פיטר את ויצמן מהממשלה. "הייתי עושה זאת שוב", אמר שביט, "זו הייתה חובתי". במקרה אחר נודע למוסד כי מתקיימים מגעים בין ישראלים לבכירים מאש"ף. שביט מיהר ליידע את רבין, שהורה לו לא לשתף איש במידע. שביט לא היה בסוד השיחות שהובילו ל"הסכמי אוסלו" בהסכמתו של רבין. 
 

המוסד התחקה בחו"ל אחר נחום מנבר, אזרח ישראלי שסיפק לאיראן חומרים וציוד ששימשו אותה לתוכנית הנשק הכימי שלה, וחשף מידע שאפשר את העמדתו לדין. בצעד חריג הורה ראש המוסד דני יתום לפקח בחו"ל על התנהלותו של קצין איסוף של המוסד בשם יהודה גיל, שנחשד בפברוק ידיעות. אגב, הידיעות הכוזבות שהביא מפי "המקור" הסורי שהפעיל כמעט גרמו למלחמה. 
 

בתולדות המוסד לא ידוע על מקרים שבהם העלימו ראשי הארגון מידע מראש הממשלה או ביצעו על דעת עצמם מבצעים שלהם נדרש אישור קברניט. מקרים כאלה זכורים בהיסטוריה של המודיעין האמריקני והצרפתי, וכן בהתנהלות אמ"ן בשנות ה־50 (ראו פרשת העסק הביש).
 

גורלם של ראשי המוסד שפר עליהם. הארגון שעליו הם מפקדים פועל מחוץ לגבולות המדינה, ומחוץ לחוק הנוהג במדינת ישראל. הנושאים שבהם מטפל המוסד, איסוף מודיעין על אויבי המדינה וסיכול פעילות עוינת, נמצאים בלב הקונצנזוס, ואין חולק על נחיצותם. 
 

כיוון שכך, לא הייתה לראשי המוסד בעיה לשרת ממשלות בעלות תפיסות פוליטיות שונות. מנגד, ראשי ממשלות לא הטילו ספק באשר לנאמנות ראשי הארגון, גם כאשר הללו צמחו בסביבה אידאולוגית מתחרה. מאז הקמת המדינה לא פוטר ראש מוסד בעת חילופי שלטון, בניגוד למשל לפרקטיקה הנהוגה בארה"ב או בצרפת. הקברניטים לא התייחסו לתפקיד כאל משרת אמון, פרט לאריק שרון, שביקש מאפרים הלוי לסיים את תפקידו כדי לפנות מקום לאיש אמון שלו, מאיר דגן. 
 

מנגד, גם ראשי המוסד לא חשבו שעליהם להתפטר עם חילופי השלטון. חופי, ראש המוסד בממשל הראשון של ראש הממשלה רבין, המשיך למלא את התפקיד גם בממשלה שהקים בגין, אף שצמח במחנה פוליטי אחר. "לא חשבתי שעלי להתפטר", הוא אומר, וממש במילים אלה השיבו גם ראשי מוסד אחרים, להוציא את הלוי ושביט. הלוי, מינוי של נתניהו, הגיש את התפטרותו לברק, שהביס את נתניהו והפך לראש הממשלה. ברק ביקש ממנו להמשיך בתפקידו. שביט ביקש לפרוש לאחר רצח רבין, עם מינויו של פרס לראשות הממשלה. גם הוא התבקש להמשיך בתפקיד. 

"טעויות קורות"

ראשי הממשלה תמיד התייחסו למוסד כאל "הבייבי" שלהם. המודיעין הצבאי, "המתחרה", כפוף לרמטכ"ל ובאמצעותו לשר הביטחון, שהוא לפעמים יריב פוליטי. הארגון והעומד בראשו הוסיפו יוקרה לראשי הממשלה, והילה של מסתורין.
 

מעמדו של ראש המוסד במערכת הממשלתית ייחודי מבחינות רבות. כפיפות ישירה ובלעדית לראש הממשלה. פעילותו נמצאת בלב הקונצנזוס. בשל חשאיות פעולותיו הוא אינו נתון לביקורת, פרט להיבטים מסוימים, שעליהם הוחלה ביקורת המדינה רק בשלהי שנות ה־80. ההישגים של הארגון כולם חסויים ורשומים גם על שם ראש הממשלה, המחליט איזה מהם להדליף או לרמוז לתקשורת. 
 

הקברניטים שמרו בקפדנות, אפשר לומר בקנאות, על הקשר הבלעדי עם ראש המוסד. הם מנעו, ומונעים גם כיום מראש המועצה לביטחון לאומי או השר לענייני מודיעין לחצוץ ביניהם. גם ראשי המוסד לדורותיהם עמדו על כך שיישמר הקשר הישיר בינם לבין ראשי הממשלה. דיווחים על פעילות מבצעית של הארגון, לרבות לוועדת המשנה לשירותים החשאיים של ועדת החוץ והביטחון, לנשיא המדינה ולאחרים, נדרשים לאישור ראש הממשלה. הכישלונות, בדרך כלל רחוקים מן העין. הם נחשפים רק לעתים רחוקות, וכאשר זה קורה, ראש המוסד מקבל את האחריות להם גם אם אושרו או בוצעו בהשראתו של ראש הממשלה. 

ראשי המוסד קיבלו על עצמם את האחריות לפעילות הארגון, הם לא גלגלו את הכישלונות שנעשו במשמרתם כלפי מעלה. גם לא אל מי שאישר את הפעולה. מנגד, מרבית ראשי הממשלה נתנו גיבוי גורף לראשי מוסד שבמשמרתם אירעה תקלה מבצעית. צבי זמיר ביקש להתפטר לאחר שהתברר הפיאסקו בפרשת "לילהאמר". ראשת הממשלה סירבה לקבל את ההתפטרות, "טעויות קורות", אמרה גולדה. 
 

"אריאל שרון", אומר ראש לשכתו דובי ויסגלס, "גיבה את פקודיו. משאישר פעולה ראה עצמו אחראי לה". כך גם שמיר, בגין ורבין. ראשי המוסד שעבדו במחיצתם העידו כי היו בטוחים שיקבלו במקרה של תקלה מבצעית את הגיבוי של הממונה עליהם, ראש הממשלה. לא אצל כולם זה היה כך. ניסיון ההתנקשות הכושל בחאלד משעל אירע במשמרתו של דני יתום. לאחר תקלה מבצעית נוספת בשווייץ, נתניהו "רמז" לו באמצעות עוזריו כי זמנו תם. יתום הגיש את התפטרותו ונתניהו לא עצר בעדו. גם ראשי מוסד אחרים שעבדו בממשלים של נתניהו ופרס הניחו שלא יקבלו מהם גיבוי מפקד במקרה של תקלה. "פרס", אומר שביט, "דיבר בכפל לשון, כנראה להשאיר לעצמו את אפשרות ההכחשה במקרה של תקלה". 
 

ראשי המוסד גמלו להם. הם לא נטלו חלק במחלוקות פוליטיות, התרחקו באלגנטיות מעיסוק בנושאי פנים. דגן דחה בקשה של אריאל שרון להתחקות אחר קשריו הכספיים של בכיר השב"כ לשעבר יוסי גנוסר עם בכירי הרשות הפלסטינית. ראשי המוסד נמנעו מביקורת פומבית או מרומזת על מעשה או מחדל של ראש ממשלה, גם כאשר פעל בניגוד לדעתם. הם היו ממלכתיים במאה אחוז מהנושאים במאה אחוז של הזמן. יוצא מכלל זה היה הראל, שלא היסס להתעמת בפומבי עם בן־גוריון בשאלת המדיניות שיש לנקוט כלפי ממשלת גרמניה בנושא המומחים שסייעו למצרים לפתח תעשיית טילים. עימות זה עלה להראל במשרתו. מאיר דגן עשה זאת רק לאחר פרישתו. הוא מתח ביקורת על מדיניות ראש הממשלה נתניהו בעניין המענה שיש לתת לסוגיית הגרעין האיראני. 
 

את הערכתם לעובדי המוסד העוסקים במלאכה ביטאו מרבית ראשי הממשלה בערב ראש השנה ובחג הפסח. הם באו למטה הארגון לפגוש את העובדים, להשקת כוסית. 
 

על הערכתם לראשי המוסד מלמדת העובדה ששישה מתשעת ראשי המוסד התבקשו להאריך את תקופת כהונתם. רק שלושה - מאיר עמית, דני יתום ואפרים הלוי - לא נתבקשו לעשות זאת. ככל הנראה גם תמיר פרדו, שכהונתו מסתיימת בסוף 2015, לא יתבקש להמשיך.

בשבוע הבא יתפרסם חלקו השני של המאמר, "מי זקוק להערכת מודיעין"