מדוע דווקא עכשיו - אחרי ארבע שנות מלחמה ויותר מ־200 אלף הרוגים - החליטו עשרות אלפי סונים ונוצרים שזה הזמן לעזוב את מה שהייתה סוריה? התשובה היא שהסכם הגרעין עם איראן, שהפך את הציר השיעי (איראן, אסד וחיזבאללה) לצד המועדף בעיני ארה"ב, אותת לסורים שבשאר אל־אסד לא הולך לשום מקום ושהמלחמה הזאת לא עומדת להסתיים. והאיתות הזה הוא לא בהכרח חדשות רעות לישראל.

ברור שהעובדה שאירופה מוכנה לספוג חלק מהגל הזה דוחפת עוד אנשים לעזוב את שדות הקרב בחיפוש אחר עתיד יותר טוב. תמונות הפליטים שמגיעים לחופי אירופה מגלות שביניהם הסתננו פה ושם גם נאמני אסד לשעבר, אנשי המיליציה העלווית "שביחה". אבל ההסכם עם איראן והמומנטום שבא אחריו מסמנים שהמלחמה הזאת עומדת להימשך, ובהקשר הזה צריך לראות גם את הפריסה הרוסית בסוריה. 

28 מטוסי הקרב הרוסיים שנפרסו בשדה התעופה בלטקיה לא ישנו מהותית את תמונת הקרב. גם לא 11 מסוקי התקיפה, או תשעת הטנקים ומאות הנחתים הרוסיים שבאו איתם. הם ינסו לסייע לאסד לשמר את שליטתו בחמישית ממה שהייתה פעם סוריה. אולי יצליחו להביא לו הישג נוסף באידליב. אבל גם אם הרוסים ירחיבו את פריסתם וגם אם איראן תשלח עוד מאות לוחמים ממשמרות המהפכה - אסד כבר לעולם לא יחזור לשלוט בסוריה של פעם.

הרוסים וגם האיראנים יסתכלו מזרחה, בניסיון להדוף איום של דאע"ש על דמשק. הם לא יגיעו לרמת הגולן וגם לא לדרעא שבחורן, ולכן החשש העיקרי של ישראל הוא התנגשות בין חיל האוויר לכוחות הרוסיים באוויר ועל הקרקע. זה מה שעמד במוקד הפגישה בין ראש הממשלה בנימין נתניהו לנשיא ולדימיר פוטין. 

עוד לפני הפגישה מיהרו הרוסים לעדכן את ישראל בפריסה המתוכננת שלהם. בישראל ביקשו מפגש בדרג הבכיר ביותר ואף שמדובר ביחסי כוחות שבין דוב לדבורה, הרוסים היו קשובים מתוך אינטרס משותף למנוע אי הבנות.
 
נתניהו, הרמטכ"ל וראש אמ"ן הסבירו לרוסים שהעניין של ישראל ממוקד דווקא באזור שבו הם מתפרסים, מה שמכנים היום בארץ "עלוויסטן" - האזור שבשליטת אסד. הדעת נותנת שבמהלך פגישות המנהיגים הוצגו הפעולות שביצעה ישראל בסוריה, בין שהודתה בכך ובין שיוחס לה. ישראל ביקשה, ולא בפעם הראשונה, שרוסיה תמנע העברות כאלה, אבל ניסיון העבר מלמד שזה לא ממש מעניין את הרוסים.

לכן הבהירו רה"מ ואנשי הצבא שיש סיכוי שישראל תידרש לפעולה שם,  ושחשוב להימנע מהיתקלויות לא רצויות. כשמדובר על היתקלויות באוויר, זה פשוט יחסית: כל מטוס יכול לשדר אות זיהוי, שיבהיר למטוס שעומד מולו במי מדובר. אבל מה יקרה כשסוללת הגנה אווירית רוסית תנעל את המכ"מ שלה על מטוס ישראלי? לשם כך הוחלט על הקמת מנגנון תיאום בין סגני הרמטכ"ל של ישראל ורוסיה, שייפגשו בעוד שבוע וחצי.

זכרונות יום הכיפורים
 
בסוריה פועלים הרבה חילות אוויר, אבל כמעט כולם מתמקדים באזור השליטה של דאע"ש. אף אחד מארגוני המורדים, כולל דאע"ש, לא מפעיל מטוסים ולכן מטוס שייראה מעל דמשק או לטקיה יהיה שייך לחיל האוויר של אסד או לזה הישראלי. לכן ביקשו הישראלים מפוטין למנוע מצב שבו סוללת נ"מ רוסית מאיימת על מטוס ישראלי, מה שיאלץ אותו לבצע תמרון התחמקות, או גרוע מזה - לתקוף.
 
הישראלים גם הבהירו לרוסים שמוטב שיתרחקו מרמת הגולן. הם הציגו את התקרית שבה הופל מטוס סורי שהתקרב אל הגבול, והסבירו שישראל אינה סלחנית כלפי הפרות במרחב האווירי שלה. על אף האמירות הקרירות של פוטין לעיתונות, התחושה של הנוכחים הישראלים בפגישה הייתה שהדברים נפלו על אוזניים קשובות.

המזרח התיכון חוזר לימי המלחמה הקרה, אבל בהבדל ניכר: הפעם יש רק מעצמה אחת. ארה"ב, בהנהגתו של אובמה, כבר לא ממש מתאמצת להיות שחקן באזור, ומפנה את הזירה לדוב ממוסקבה. פוטין, שיודע לזהות הזדמנויות, ממהר לקבוע עובדות בשטח ויפעל מעכשיו לשמר את האחיזה בנכסים: שני נמלים בים התיכון ושדה תעופה שעומד לרשותו באזור. 
 
מה יהיו ההשלכות של המהלך על המלחמה האזורית הסונית־שיעית? על כך יש מחלוקת בתוך המודיעין הישראלי: יש הסבורים שההסכם עם איראן והמעורבות הרוסית בסוריה ימצבו את הציר השיעי וידו תהיה על העליונה, והוא שיכתיב את האג'נדה האזורית בשנים הקרובות. לעומתם, הרוב סבור שההתגייסות האיראנית והרוסית לצדו של אסד רק תאריך את משך העימות. היא לא תביא להכרעה, אבל תעכב את נפילתו של אסד בשנים ארוכות.
לכן החדשות הן לא בהכרח רעות עבורנו.


ניצחון צבאי ופוליטי, מלחמת יום הכיפורים. צילום: ארכיון משרד הביטחון

כל אלטרנטיבה אחרת נשמעת הרבה יותר גרועה: נפילת דמשק בידי דאע"ש או יצירת רצף בין "המדינה האסלאמית" שבמזרח סוריה לבין תומכיו שבדרום רמת הגולן - כל אלה עשויים לאיים על הגבול הישראלי ולגרור אותנו למעורבות לא רצויה בסוריה. 
 
אם אפשר לתמצת את האינטרס הישראלי במלחמה בסוריה בשלוש מילים, הן: "שלא תיגמר לעולם". אף אחד לא יגיד את זה בפומבי, אבל המשך הלחימה בסוריה כל עוד יש שלטון מוכר בדמשק, מאפשר לישראל להישאר מחוץ לביצה הטובענית הזאת, ומרחיק ממנה את היתושים הרבים שרוחשים שם. 
42 שנה חלפו מאז עמדו לוחמים ישראלים בודדים מול שטף של טנקים סוריים, שפלשו לרמת הגולן. הם כנראה היו האחרונים שיעמדו למול מחזה שכזה. הטראומה שמתעוררת מחדש מדי יום כיפור בקרב דור שלם שחווה את המלחמה הנוראה ההיא, היא גם מקור לנחמה.
 
עד 1973 נחלה ישראל פעם אחר פעם ניצחון צבאי בשדה הקרב, אבל לא הצליחה לעקר את רצון האויב להמשיך להילחם בה. הניצחון במלחמת יום הכיפורים, על אף ואולי בגלל המחיר הכבד שגבה, גרם לשכנותינו להבין שאי אפשר להכריע את ישראל במלחמה. זה הוביל את מצרים של סאדאת לשלום ואת סוריה של האסדים למדיניות זהירה של אי לוחמה.

כנראה שלנצח נמשיך לחטט ב"מחדל" וב"קונספציה" שעלו בחיי כ־2,600 לוחמים ישראלים. גם מלחמות הגנרלים וכתבי ועדת אגרנט ימשיכו לפרנס את מוספי העיתונים. אבל ממרחק 42 שנה אפשר להסתכל על המלחמה הזאת ולראות בה ניצחון אדיר: ניצחון מוחץ בשדה הקרב הצבאי, על אף תנאי הפתיחה האיומים, וניצחון במערכה שמהדהד עד היום: המלחמה הארורה הזאת הפכה את ישראל לעובדה בלתי מעורערת במזרח התיכון. 
 
מאז 6 באוקטובר 1973 אף מדינה או ארגון לא הרהיבו עוז והאמינו שיוכלו לקרוא תיגר על עצם קיומה של ישראל. נכון, ישראל עסוקה עדיין בהתמודדות עם לא מעט אתגרים ביטחוניים, אבל היא נהנית מהסכמי שלום לאורך שני גבולותיה הארוכים, וחופשייה מאיום קיומי; הישג אדיר שנקנה בדמם של גיבורי מלחמת יום הכיפורים.