פלפלים עצובים: כך ייבשנו את החקלאים הישראלים

חמישה חודשים לקח ליורם להודות בפני עצמו שאולי הגיע הרגע לבקש עזרה. אם אתה יוצא יחידה מובחרת, מוקף בכאלה ובעל חזות של ארון קיר בינוני, אתה לא נוטה להשתמש בסיוע מאחרים אלא בעיקר להיות זה שפונים אליו כשצריך. לא עוד, לא עכשיו.

 

כבר שנים אוכלים לנו את הראש שאולי כדאי לצאת קצת מהמרכז ולהפסיק לבכות על יוקר המחיה, לנסוע קצת רחוק יותר מחדרה־גדרה ולהקים שם משהו בשתי ידיים, כי עבודה כשכיר, אם נודה על האמת, לא נמצאת שם בערימות. כך התיישבו להם לאורך השנים אמיצים על הגבול הדרום־מזרחי בין אילת וים המלח והקימו יישובים לתפארת. אי אז ב־2006, תור הזהב של הפלפלים, הם אפילו זכו לרווחה כלכלית. אבל מאז משהו השתבש.

 

אני לא הרגשתי שום דבר מכל הסיפור הזה, לא את ההצלחה ולא את הנפילה. זה בערבה למען השם! למי אכפת ממה שקורה בערבה? העיקר שלצלחת שלי מגיע מה שצריך להגיע והעיקר שהוא מגיע בזול. עיצומים אמיתיים לא היו ולא יכולים להיות, הם גם לא האנשים שיתקבצו להבערות צמיגים במקומות החשובים, אז איך יכולתי להרגיש? 
 

יורם, שתמיד היה בו זמנית הר האדם ודובון האכפת לי האהוב עלינו, לא סיפר לנו כלום. רק כשהגיע הזמן לגדוד את התמרים וכבר לא היה לו איך לשלם לפועלים הוא אזר אומץ וביקש מהחברים שייתנו יד. רק אז התחלנו בכלל לשים לב שמשהו רע מאוד קורה בחבל הארץ העצום הזה ולאף אחד לא אכפת. אני מקווה שהוא לא יהרוג אותי על המילים האללו, אבל אנחנו, כולנו, צריכים לדעת מה קורה ביישובים הקטנים שמחזיקים את החלק הדרומי החשוב הזה במדינה, במיוחד כשמדובר במקומות המאוכלסים על ידי האנשים הטובים ביותר במדינה.
 

הפלפל כבר לא מה שהיה. יכול להיות שמכרו לכם שמדובר בחרם של ה־BDS או באנטישמיות, אבל האמת היא שפשוט מדובר בפלפלים עצמם. רשתות בריטיות, לדוגמה, מעדיפות היום לקנות ממרוקו, מספרד או ממצרים, פשוט כי הפלפלים שלהם טובים יותר משלנו. מה שהיה פעם גאוות היצוא הישראלי לא מצליח להתחרות היום בתוצרת אחרת בגלל, תאמינו או לא, היטלים של המדינה שלנו בעצמה. ממש כמו מס העבדים בימיה השחורים של ארה״ב, לדוגמה, כך נדרש היום חקלאי לתת למדינה מס מעסיקים של 10% ממשכורתו של הפועל שהוא נאלץ להביא, כי אף אחד אחר לא שורד בעבודה הזו. בואו נגיד שהחבר׳ה שהתאגדו לרדת לחצבה ליום אחד מסכן ולעבוד קצת בשמש, אנשים חסונים וגיבורים, היכולים להרים איזה דבר או שניים, חזרו מפורקים לחלוטין ובעיקר מרוצים מתנאי המשרד, שחיכו להם ביום המחרת.
 

אם זה לא מספיק, פקידי האוצר החליטו להגביל גם את מספר העובדים הזרים לפי מדד שרירותי של עובד לכל עשרה דונם. למה דווקא עשרה? האם הם יודעים כמה עבודה דורש דונם? האם הם ביקרו במטעים? האם הם ראו אי פעם שיח פלפלים שלא אחרי שנקטף ונשטף ונאסף עם חבריו על מדף הסופר? לא יודעת. אבל זו הייתה הקביעה. בהצלחה לפועלים ולמעסיקיהם. 
 

אני לא אלאה אתכם בעוד החלטות שונות ומשונות שנקבעו מעל ראשם של המגדלים כי אני מניחה שאתם מתחילים לאבד עניין, בכל זאת - מי רוצה לשמוע מספרים בערב החג? אבל המספר המדהים מכולם הכריע את הכף: רבע ממשקי הערבה סגרו את הבסטה. חשבתי שזו סיבה מספיק טובה לנסות ולהגיע בכל זאת למישהו שיכול אולי לעזור ושאווירת יום כיפור עדיין משפיעה עליו. רבע מהמשקים, והשאר לא פורחים. חלקם הודיעו על שנה של חשיבה, חלקם מחפשים עבודה במשקים ששרדו ומנסים עדיין להרים את הראש מעל המים, לחלקם כבר לא נשאר מה לשעבד והם מוותרים על האידאלים ועוברים למרכז בתקווה ששם שוק העבודה סלחני יותר.
 

אנחנו חוטאים נגד החקלאים חטא גדול. אנחנו רוצים את הבצל שלנו בעשר אגורות ולא מעניין אותנו כמה יקר המחיר החברתי שאנחנו משלמים. זה גם המצב עם תפוחי העץ ועם העגבניות. 
 

אין יותר כסף לגדל דברים חדשים, אין כסף לטפל במה שכבר קיים, והאבסורד הגדול מכולם - כדי לקבל את מענקי העידוד מהמדינה עליהם להוכיח השקעה חדשה. עם מה ישקיעו? זה כבר פחות מעניין. חובות של מיליונים, אנשים שבורים.
 

זה הגבול הדרום־מזרחי שלנו, שתדעו. 
 

לא התכוונתי להעכיר את האווירה לפני החג אבל הערבה דפקה אצלי בדלת. היא נכנסה לי ללב כבר לפני שנים כשהכרתי את יורם, שעושה לי טוב על הלב כבר שנים רק מעצם הידיעה שאנשים כמוהו עדיין קיימים. עכשיו הגיע זמני להחזיר טובה. והם בכלל לא מבקשים טובות - רק שיעזבו אותם לנפשם, שיפסיקו עם ההיטלים המוגזמים, שלא לומר מופרכים, וייתנו להם לעשות את מה שהם אוהבים ומה שהם טובים בו - לגדל פלפלים.
 

לטיפולנו.