אולי אחטא לכמה פסאודו־אינטלקטואלים, ובכל זאת: לאף אחד אין זכות מולדת או נרכשת לבלבל לנו את המוח שמותר לתקוף יהודים שעולים להר הבית (ובעצם גם לכל מקום אחר).



עם זאת, היהודים שהותקפו בדרכם להר הבית בימים האחרונים הם לא נרדפים, ואי אפשר לראות אותם כקורבנות. זעקות בסגנון "ככה מתייחסים ליהודים בארץ ישראל" הן קצת מגוחכות. המצב מורכב, לא צריך להקל ראש, ובוודאי שצריך להגביר את הענישה נגד מיידי אבנים ומשליכי בקבוקי תבערה. אבל את היהודים בישראל אפשר להגדיר רק כאזרחים חזקים שחיים בארצם הדמוקרטית, וכן, לפעמים יש בה תקריות אלימות.



בהזדמנות זאת אולי כדאי שמישהו יבשר לח"כ ג'מאל זחאלקה, שהחליט להתחרות בזועבי על תואר ג׳ורת השנה, שגם הוא לא קורבן. הוא חבר כנסת ישראלי, והעובדה הזאת מקנה לו המון כוח ויכולת לשנות. מכאן והלאה ההתנהלות הפרימיטיבית שלו היא כבר שאלה של בחירה. נוח לו להציג את עצמו כאנוס ש"פולשים לביתו", כי אז נדמה לו שזה הרואי לצרוח ולגדף כמו מופרע. אבל מי יודע, אם היה מבין שהוא לא באמת קורבן, אולי הוא אפילו היה מברך לשלום את ח"כ סתיו שפיר בלי לחכות שהיא תעשה את זה ראשונה.
 

גם אבו מאזן, שתמיד מבטיח "פצצה" ובסוף מביא קפצון (המאמר נכתב לפני נאומו המכונן בעצרת האו"ם),הוא לא קורבן. רחוק מזה. האיש מתנהל בעולם בתנאים של נסיך, ונכון שזה בא על חשבונם של מיליוני פלסטינים פשוטים וקשי יום, אבל מבחינתו זה מחיר הוגן. לאבו מאזן ניתן כוח ביד, והוא בחר להסס, לשקר ולטפח תדמית של "מתון" ו"נאור", בעוד הוא גם מטפח את תחביביו - הכחשת שואה וקריצה לטרור. הוא ויתר על צעד אמיץ לכיוון סיום הסכסוך כשהיו לו הזדמנויות, ולא עבור עתידו של העם הפלסטיני, אלא כדי לשמר את מעמדו שלו. יש גבול, כמובן, כמה אפשר למתוח התנהלות כזאת, ובסופו של דבר כוחו של אבו מאזן נשחק. אבל קורבן? ממש לא. גורלו נמצא בידיו.
 
גם נתניהו אינו קורבן, ולכן אם הוא שוב ינסה להציג אותנו כך באו"ם, זה לא יעבוד. ישראל אומנם קטנה והקים אותה עם נרדף, אבל כיום היא עוצמתית ויש לה הצבא החזק ביותר במזרח התיכון. לקראת הנאום המכונן היום זכה אחד מסרטוני הבחירות של נתניהו למעט עדנה ברשת. הוא מספר בו בדרמטיות על סבו שהותקף באכזריות על ידי בריונים אנטישמים באירופה, ואחר כך עלה לישראל. "אף אחד לא יוכל להביס אותנו", נתניהו מסכם. רק שאם הוא באמת מאמין בזה, למה הוא בוחר שוב ושוב להציג את עם ישראל כקורבן? פעם זה היה כך, אבל אנחנו כבר מזמן לא שם יותר.
 
הפוליטיקה שלנו הפכה לתחרות קורבנות חסרת היגיון ותכלית, כי פוזיציית האנדרדוג משיגה ליטופים. ה"קורבנות" היהודים מקבלים אותם מהימין הנזעק נוכח דתיים נרדפים בהר הבית, וה"קורבנות" הערבים מקבלים אותם מהשמאל. הליטופים מונעים משני הצדדים להתעשת, אבל לא משנה כמה דמעות ינסו לסחוט, אף אחד מהמנהיגים האלה אינו קורבן. נהפוך הוא. הקורבנות היחידים בסיפור הזה הם המוני היהודים והערבים הכמהים לשינוי, שהאנשים האלה לכאורה מנהיגים.