חבר הכנסת אחמד טיבי הצטרף לפמליית ראש הרשות הפלסטינית לניו יורק, אחרי מסע חובק עולם של תלונות על מהומות הר הבית. המסע החל בירדן, נמשך בטורקיה והסתיים במנהטן לצד המוט שעליו הונף דגל פלסטין. 



טיבי נכנס לעצרת האו"ם עם המשלחת הפלסטינית, אבל נמנע מלשבת ליד השולחן של פלסטין. הוא ישב בסמוך אליו, ליד השולחן של פרו. סוג של מתנחל זמני ומבחינת פרו אורח רצוי. 
 
כפוליטיקאי משופשף וחד עין, טיבי למד דבר או שניים מהתנהלות המשלחת הישראלית בזמן נאומי ראש הממשלה באו"ם, במיוחד ראש הממשלה הנוכחי. הוא למד כיצד בנימין נתניהו מזמין ליציע האורחים את כל חבריו ומממניו וכל יהודי בעל השפעה, וגם כמה מעריצים שמוכנים לשמוע אותו בכל מקום ובכל זמן. 
 

אורחיו אוהבים את ההופעה שלו ויודעים מה יקבלו: נתניהו מאשים את העולם בכלל ואת הערבים בפרט, חושף צביעות ושולף גימיקים מהשקית, מצייר קו אדום על פצצה מצוירת, מקריא פרקים נבחרים מספרו של חמנאי או מציג תמונות של משגרי קאסם בבתי ספר ובמסגדים בעזה. 
 
הקהל השבוי של נתניהו משמש תחליף ראוי לנוכחות הדלה בדרך כלל בזמן נאומיו. הוא מגיע תמיד אחרי השיא, נואם בשעת בוקר מאוחרת כדי להתחבר לשידורי הטלוויזיה בישראל, ומסתכן באדישות ובתגובה צוננת שכוללת את הסצינה הקבועה של יציאת המשלחות הערביות מהאולם. 
 
האורחים של נתניהו, כולל בני משפחה מדרגה ראשונה - הגברת והבן ה"אסטרטג" - יושבים ביציע, וכשמגיע הרגע מוחאים כפיים. השאר מצטרפים אליהם וכך נתניהו סוחט תשואות. זה פחות מלהיב ומרשים מהקונגרס, אבל זה עושה את העבודה. 
 

הנפת דגל פלסטין מול בניין האו"ם. צילום: צילום מסך
זה בדיוק מה שטיבי עשה: לקראת סוף הנאום הוא החל למחוא כפיים, האולם המלא למחצה הצטרף. הוא קם על רגליו, והשאר קמו בעקבותיו. אבו מאזן נהנה מפרי התחכום והתעתוע הישראלי, שהועתקו באופן מרשים בידי טיבי.

חצי קלאץ'

אבו מאזן בא לאו"ם על ארבע. בדעת הקהל הפלסטינית יש רוב שרוצה שהוא ילך. הוא עייף, מותש וכושל. בדרך כלל באו"ם חולקים לו כבוד. גם השנה כינו אותו נשיא מדינת פלסטין, אבל האולם היה דליל ואיש מהמנהיגים החשובים לא הזכיר את הפלסטינים. שכחו אותו בבית. מזל שסולטן ברוניי חזר בסוף נאומו על כך שהבעיה הפלסטינית היא מקור כל הבעיות במזרח התיכון. 
 
אבו מאזן בא לאו"ם לכוד בין הרצון שלו להניח את המפתחות וללכת הביתה, לקטאר, לבין החשק לפוצץ הכל. הוא רצה להציב אולטימטום: הקפאת הבנייה ושחרור אסירים, או שאני שורף את המועדון. מבטל את ההסכמים. הוא רצה לתת תאריך, אבל ג'ון קרי התערב. הוא התקשר ושכנע, איים ולחץ. אבו מאזן ויתר על התאריך. נשאר עם איום ממשי אך לא מעשי. חצי קלאץ'.
 
במצב הנוכחי הוא מסמל בעיקר את הכישלון הפלסטיני: אין מדינה, אין ריבונות, אין עצמאות. יש רק כאילו מדינה עם דגל על מוט. זה מסמל גם את הכישלון להגיע להסדר ואת חוסר התוחלת בניסיון הפלסטיני לפנות לאו"ם, שיעקוף את ישראל. 
 
אבו מאזן רוצה להפוך את המהלך הסמלי ללחץ בינלאומי. הוא יפרק בהדרגה את הרשות, יאלץ את ישראל לחזור ולשלוט, ובמקביל ינצל את הרוב האוטומטי באו"ם של הקבוצה הערבית להכריז על פלסטין כעל מדינה תחת כיבוש. כרגע, כשהוא גובה את המסים, מממן את בתי הספר ומקיים כוחות שיטור - זה בלתי אפשרי. כדי לעשות זאת הוא צריך לוותר על השליטה. 
 
ישראל חייבת לפעול. לא לזלזל באיום, ולנסות להציע נתיב חלופי. הקריאה של נתניהו להחזיר את אבו מאזן לשולחן המו"מ בלי תנאים מוקדמים מבטיחה שזה לא יקרה. הקריאה הזאת מאפשרת לישראל לטעון שאנחנו אומרים "כן" והם אומרים "לא", אבל אף אחד לא מאמץ זאת באופן פומבי או מלא, כי איש לא מאמין לנתניהו בעניין המדינה הפלסטינית.

יוזמת לפיד

נתניהו יכול לנסות את ערוצי המגעים החשאיים. יצחק מולכו שומר אומנם על קשרים, אבל למעשה אין לו מה להעביר. נתניהו יכול לבייש את אבו מאזן בפומבי. אתה רוצה שנפסיק את התיאום הביטחוני, ישאל רה"מ, אתה באמת רוצה להתמודד לבד מול חמאס, אתה בכלל מסוגל להחזיק מעמד? 
כמו כל שיימינג, זה עלוב ומספק קתרזיס משכר לרגע, אבל מייצר אווירה רעילה. זה גם עלול בטעות להתגשם ואז ישראל תגלה באיחור שהתגשם הסיוט שלה ולידינו קמה מדינת חמאס עם חמישים גוונים של שחור ודאע"ש. 
 

נפגש עם הנסיך הסעודי אל פייסל, ח"כ יאיר לפיד. צילום: מרק ישראל סלם
הבעיה העיקרית היא שאבו מאזן מגשים את השאיפות של הימין הקשה. הם רוצים סיפוח, הם רוצים שליטה, הם בעד שהוא יפרוש ויפרק את הרשות הפלסטינית וישראל תתפוס את מקומו. הם חושבים שהלחץ הבינלאומי יהיה פחות כבד ומזיק, וחלקם אפילו מוכנים לקבל את הפלסטינים כאזרחים ישראלים. זה האיום האמיתי על נתניהו - מתוך הבית. 
 
הוא חייב לשמר את ה"כן" וה"לא": מצד אחד - לא מוכן לוותר, לא נכנס בפועל למו"מ אמיתי, ומצד אחר - אומר כן לרעיון ההפרדה וכן לרעיון חלוקה מסוימת לשתי מדינות בכאילו. 
 
אבו מאזן הצליח במשימתו: נתניהו בא לדבר על המצב בסוריה ועל תוקפנות איראן ונאלץ להתייחס לדיון עם הפלסטינים, שזכה להתעלמות מהשחקנים המרכזיים. ולדגל. זה לא אומר שהנושא נעלם, הרי קרי הבטיח לאבו מאזן משהו תמורת השמטת התאריך מאיומיו. 
 
יועציו של ברק אובמה מעריכים שהוא ירצה להתייחס לעניין הפלסטיני. הנשיא אומנם לא רוצה עוד כישלון, אבל הוא לא יעזוב בלי משהו. גם נתניהו משוכנע שאובמה יכריז על תוכנית או על פרמטרים להקמת מדינה פלסטינית. הוא מדבר באו"ם כהכנה לשיחה הקשה עם הנשיא שתיערך בחודש הבא.
 
בכל התסבוכת הזאת מסתובב יאיר לפיד ומציג את הצורך בתהליך מדיני: הסדר אזורי שיתבסס על היוזמה הסעודית. הוא כבר הציג את התוכנית לנסיך הסעודי טורקי אל־פייסל, שמצדו תקף את נתניהו.
 
נתניהו נוחר בבוז ושרי הליכוד מדברים על חוסר ניסיונו, אבל לפיד כבר הספיק לדבר על היוזמה עם פיל גורדון, לשעבר היועץ של אובמה לענייני המזרח התיכון וזכה לאוזן קשבת ואפילו לתמיכה. זה יכול לחלחל די מהר לבית הלבן כיוזמה שמהווה גם תמיכה ביריב של נתניהו. 
 
לפיד אומנם פועל גם כדי למצב עצמו כמועמד לראשות הממשלה והוא מעריך שבחירות יתקיימו בשנה הבאה, במקביל לבחירות בארה"ב; אבל הוא מגלגל רעיון שעשוי לתפוס. אולי זה הזמן לחשוב על תשובה מתוחכמת יותר מאשר "לא".